לא תמיד הם זורמים

אך אני מתעקשת

מבליל של מילים

לי טווה את הקשת.

ואם היא נסתרת

נבלעת בעב

אני מסתערת

צובעת לה קו.

לא תמיד נענים

מרימים הם כתפיים

ולמרות כל פנים

לי רותמת כנפיים.

יודעת, כאלה צרות עשירים

רוקעת עיקשת, עושה לי שירים.

אם ימייך חלפו בלי מילים
שהדבקת זו לזו ביצירה
זו העת לקריאת תהילים
לעשות לתיקון המארה
כי ללא אותיות בזרימה
יחרב אפיקך וייבש
והלב יפרפר באימה
פן הרגש הפך לו לקש
תפשילי שרוול ללקט
שברי אהבות רוטטים
הרטיבי בקסת העט
אצרי זכרונם בבתים.
אהוב, תלחשי בערגה
חובקת נייר בדממה
צמאה אנוכי למגע
לפרוח עמך בשממה

שתי נשים, שתי נשים בכפיפה

האחת פתיינית, השנייה סתם יפה.

האחת רוטטת לקראתו נרגשת

עוברת להיכון, דרוכה היא כחץ

שניה  לבואו במתינות מדשדשת

רק הוא מעורו לכבודה יקפץ.

לאחת מקמץ בדברים, במילים

רק גופו יגלה, לא יוכל להסתיר

לאחרת בונה הררים ותילים

אך אליה לקרב לא תרשה לא תתיר.

שתי נשים בכפיפה יחדיו

אחת על הבטן שניה על הגב

האחת מאופקת קפואה ושקטה

השנייה מתלהטת עימו במיטה.

שתי נשים באותה הדירה

האחת סוערת השנייה כה  קרירה

האחת תמימה, חסודה וטובה

השנייה פורצת מסגרות אהבה.

שתי נשים, בקווים מקבילים

שתיהן בקצוות משתגעות על מילים

אחד שיודע אומר מתנחם

שני אם ידע, על עצמו ירחם

שתי נשים, לכאורה יותר מאחת

לפעמים זה הרבה, לפעמים כה מעט

שתי נשים מהלכות, שתי נשים בכושר

התוכלנה לפתור את חידת האושר?!

לכל אדם ובוודאי גם לכל ילד

יש תפילות, משאלות, ויש גם חלומות.

בכל מצב, בכל מקום אשר בחלד

נמצא אותן בלב, אם רק נסיר את הגלימות.

המחברת עליזה ולד, שספריה "מי יקח את דוני דון מהגנון" ו"אל על לשמיים"
התחבבו על קטנים וגדולים כאחד, עולה עוד שלב.
היא מעמיקה לעולמם של ילדים אוספי חלומות,
ילדים המחפשים דרך לבקש משאלה,
ילדים הפוסעים יחפים על חוף הים,
ילדים הממריאים לממלכת הדמיון להשפיע טוב ויופי,
ילדים המגלים את עוצמת האמונה הפנימית בעצמם.

וילדים אלה מבטאים בשפה יפה ומחורזת את תחושותיהם.

הספר מהנה ומעשיר לילדים חולמים ומבינים וכמובן גם לגדולים.

היית לי ילד רגיש ועורג
רווי משאלות הזויות
תהית רזי היקום ואחרית
זרית ללילה תמיהות.
ביקשתי לתמוך, אך אזלה לי ידי
חששתי לבא, אלוהים הוא עדי
כאבתי עמך ולבי התחמץ
חבוט בצמתים, מחפש את החץ
פוסע, מועד, ערפל עמימות
תר נואשות, מלקט חמימות
פלומה ילדותית ועיניים לחות
נמשכת לחום, לא הסכמת פחות.
תאב כה, כואב ואכול מרורים
שאפתי לחלוק עימדך יסורים
ידעתי, עידן אימהות כבר נגמר
אל מול שוועתך לבבי מה נכמר
יבש כבר חיקי בלי חיבוק בלי מזור
פיתחת אברות, אל חיקי לא תחזור.
היית לי ילד עדין ורגיש
ידעתי צמחת, היית לאיש
נמשכת לבית לפי התחושה
צפוף קצת, מחניק, אך מריח אישה
אז למה לבי משום מה בלי מרגוע
רטט סמוי מתאפק בו לנגוע?