יום הולדת

מיכל חברה היא של מינה

ואיתי משחקת רק קצת

ובכל זאת אותי גם הזמינה

ואת אור ויובל וענת.

הייתי מאוד מרוגשת

יום הולדת הוא יום מיוחד

חבשתי לראש את הקשת

שתתאים לשמלה בוורדרד.

מיכלי ישבה כנסיכה

בראש השולחן הערוך

למול הקוסם שהינחה

בשרביט ועם כובע מעוך.

הזמין הוא את שי ואת נועה

לשלוף מן הכובע ארנב

ואותי, שהצבעתי גבוה

השאיר הוא בצד ועזב.

זללתי גם ביסלי גם ופלה

ליקקתי גם טופי דביק

בתוך השמחה והחפלה

הרגשתי קצת עצב מחניק.

חילק לכל עבר פרסים

ערך הוא משחק תחרות

בין טל וענת וניסים

ורוני ליאור וגם רות.

רציתי לרקוד ולזמר

לזכות בבלון כמו כולם

להשחיל לבקבוק את הנר

להופיע בפני העולם

לפתע היפנה הוא שרביט

הורה: הילדה עם הקשת

ממש לעברי הוא היביט

ואני כה הייתי נרגשת.

רגלי רעדו כשעמדתי

החלקתי בחוסר אונים

הכול צחקו כשמעדתי

לתוך העוגה בפנים.

רק בוקי זנבו לי כישכש

מיהר הוא לקרם המרוח

האם הוא הבין או ניחש

מדוע הקצף מלוח?!

עיניה עודן נטועות

בקירבה משתוללת ריגשה

עודן עצורות הדמעות

אבל היא לא יודעת נפשה.

כיצד מזמנים החיים

כיצד זה סובב העולם

בלילה של טובים עם רעים

האושר נוטף לו בדם.

היטיב להציג המסך

תסבוכת שאין בה מוצא

רגעי אהבה עם חסך

עמים ושפות היא חוצה.

והיא הקטנה על מושב

מבטת כולה מסוערת

יודעת גם כאן ועכשיו

גם היא בקלחת הסרט.

גורל ומזל משחקים

חווים בני אנוש טלטלה

יאוש עם תקווה בשחקים

והרבה סימני שאלה.

כחוט השני לו עובר

ארוס יורה את חיציו

חורבות של מחנק בם נובר

מרטיט את הלב שיאהב.

אתה ואני שנינו יחד

נמשכנו למען נאהב

באי וודאות וגם פחד

איננו מובן מאליו.

אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים    

עַלִּיזָה וַלְד

לִפְעָמִים אֲנִי מַשְׁאִיר אוֹכֶל בַּצַּלַּחַת

וּמְסָרֵב בְּתַקִּיפוּת בִּיס נוֹסָף לָקַחַת,

אוֹמֵר: "לֹא אוֹהֵב

וּבִכְלָל לֹא רוֹצֶה כִּי אֵינֶנִּי רָעֵב",

אָז אִימָא דּוֹאֶגֶת, סוֹפֶקֶת כַּפַּיִים,

מַבִּיטָה פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִים עָמוֹק לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים

וְשׁוֹאֶלֶת: "אִם לֹא תֹּאכַל,

אֵיךְ תִּגְדַּל?"

בָּעֶרֶב, כְּשֶׁאִימָא לָצֵאת מְמַהֶרֶת,

    הַשָּׁעָה בִּשְׁבִילָהּ כְּבָר מְאוֹד מְאוּחֶרֶת,

וְאִיתִי הַשְּׁכֵנָה מִלְּמַעְלָה נִשְׁאֶרֶת.

אֲנִי לַשְּׁכֵנָה מוֹצִיא תַּ'לָּשׁוֹן,

כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָלֶכֶת לִישׁוֹן.

רוֹצֶה לְשַׂחֵק לְבַדִּי אוֹ אִיתָהּ,

בְּהֶחְלֵט לֹא מַסְכִּים לַעֲלוֹת לַמִּיטָה.

אָז אִימָא חוֹזֶרֶת, סוֹפֶקֶת כַּפַּיִים,

מַבִּיטָה פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִם עָמוֹק לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים

וְשׁוֹאֶלֶת:

"אִם לֹא תִּישַׁן,

אֵיךְ תָּקוּם בַּזְּמַן?"

כְּשֶׁאֲנִי זוֹרֵק עַל שׁוּלְחָן תַּ'גַּרְבַּיִים,

מַשְׁלִיךְ תַּ'חוּלְצָה עַל גַּלְגַּל אוֹפַנַּיִים,

מֵעִיף בְּמֶרְכַּז הַסָּלוֹן מִכְנָסַיִים

עַל קַלְמָר וּצְבָעִים וְגַם זוּג מִסְפָּרַיִים,

תּוֹלֶה תַּמְרוּרִים עַל כִּיסְאוֹת הֲפוּכִים

בֵּין חוֹבְרוֹת שִׁיעוּרִים וּסְפָרִים מְעוּכִים,

אָז אִימָא עוֹצֶרֶת, סוֹפֶקֶת כַּפַּיִים,

מַבִּיטָה פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִים עָמוֹק לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים

וְשׁוֹאֶלֶת: "אֵיפֹה? לְאָן?

מַדּוּעַ הַיֶּלֶד שֶׁלִּי מְבוּלְגָּן?"

כְּשֶׁאֲנִי מְקַשְׁקֵשׁ בַּיּוֹמָן שֶׁל יוֹנָתָן

וְצוֹבֵט בָּאוֹזֶן אֶת אָחִי הַקָּטָן,

שׁוֹפֵךְ בְּמִקְרֶה אֶת כָּל הַקַּנְקַן

הַיְישֵׁר לַיַּלְקוּט הַמָּלֵא שֶׁל לִירַן,

אָז אִימָא כּוֹעֶסֶת, סוֹפֶקֶת כַּפַּיִים,

מַבִּיטָה פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִים עָמוֹק לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים

וְשׁוֹאֶלֶת מִבְּלִי לְחַיֵּיךְ:

"אֵיךְ אַתָּה מִתְנַהֵג בְּלִי בּוּשָׁה, אֵיךְ?"

כְּשֶׁאֲנִי תּוֹפֵס לִפְעָמִים מַצַּב רוּחַ

וּמִסְתּוֹבֵב לִי בַּחוּץ כְּמוֹ טַוָוס נָפוּחַ,

רָץ וּמְקַפֵּץ מִמִּגְלָשָׁה לִסְחַרְחֵרָה

וּבְלִי כָּל אַזְהָרָה פּוֹרֵץ בִּדְהָרָה,

צוֹרֵחַ בְּלִי סִיבָּה וּפִתְאוֹם סְתָם בּוֹרֵחַ,

אֶת הַפִּיצָה מַשְׁלִיךְ, אֶת הַגְּלִידָה מוֹרֵחַ,

דּוֹרֵשׁ לִי עוֹד אַרְטִיק וְנִשְׁבָּע: "זֶה הַכּוֹל",

וּמַדְבִּיק אֶת הַמַּסְטִיק לַסַּפְסָל הַכָּחוֹל.

אָז אִימָא נֶאֱנַחַת, סוֹפֶקֶת כַּפַּיִים,

מַבִּיטָה פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִים עָמוֹק לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים

מִתְחַנֶּנֶת: "הִתְחַשֵּׁב בְּאִימָא מְיוֹאֶשֶׁת,

דַּי לְהִתְרוֹצֵץ, אֲנִי כְּבָר מוּתֶשֶׁת".

כְּשֶׁדּוֹדָה שָׂרָה בָּאָה לְבִיקוּר,

הִיא מְשַׂחֶקֶת אִיתִי בְּכַדּוּר.

אֲנִי מַגִּישׁ לָהּ עוּגָה אֲפוּיָה בַּתַּנּוּר,

מַרְאֶה לָהּ בַּסֵּפֶר תְּמוּנוֹת וְסִיפּוּר

וְיוֹדֵעַ הֵיטֵב מָה מוּתָר, מָה אָסוּר.

דּוֹדָה שָׂרָה מִתְפַּעֶלֶת,

פּוֹנָה אֶל אִימָא וְשׁוֹאֶלֶת:

"כֵּיצַד זֶה חוֹלַלְתְּ מַעֲשֵׂה נִיסִים?

הַיֶּלֶד שֶׁלָּךְ הוּא מַמָּשׁ בֵּן מַקְסִים!"

אָז אֲנִי עַל שְׁרַפְרַף מוֹחֵא לִי כַּפַּיִים,

מַבִּיט פַּעַם אַחַת אֶל-עָל לַשָּׁמַיִים

וּפַעֲמַיִים עָמוֹק לְאִימָא בָּעֵינַיִים

וְאוֹמֵר בִּקְרִיצָה וּבְקוֹל: "הֶאָח!

הַתְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה וּבְרוּרָה כָּל כָּךְ,

לְאִימָא שֶׁלִּי יֵשׁ יֶלֶד מוּצְלָח!!!"

ענבר הולך לאיבוד

כמה טוב ביום כה חם

לצאת עם סבתא אל הים.

השמש היא כדור של אש

שקצת מסמיק אחרי זמן שש,

והגלים המשתברים

קוצפים לחוף, ממהרים

לתעלות אשר חופרים

קטנים בצוותא עם הורים…

והוא אלוף, תדעו, ענבר

לחפור בחול כה נהדר

ולטפטף טיפה טיפה

וכבר יש לארמון כיפה.

נעים במים לשכשך

גם אם הזרם קצת מושך.

שוחים, קופצים קצת, צועקים

כשהדגיגים לך נושקים.

אם גם כדור לחבוק אפשר

אין עוד כמוך מאושר –

אין כמו לשכב עליו, לצוף

לרכוב עימו על גל חצוף.

הים שוחק לו, מלטף…

לפתע רוח בא, חוטף…

לא יעזור אם בו תנזוף

הוא מעיפו הרחק מחוף.

ענבר חושב "מה לעשות?

צריך לפעול ולנסות!

לצאת בעוז אל המירדף

ולהציל כדור נחטף."

"סבתא !" – הוא קורא קבל עם

מייד נחפז לו, נעלם…

לסבתא פתע לא ברור

היכן יש נכד, אי כדור…

היא מבטה שולחת אל

כל גל שובב שמתגלגל…

לבה רוטט ומייחל

ופיה חרש ממלמל :

"אולי הבחנתם במקרה

בתוך הים או על החול

בילד חמד שנראה

לבוש בבגד ים תכול?"

אישה נחלצת לעזרה

באצבעה הרחק מורה…

ושם אומנם, בקצה החוף,

…צועד הנכד מתונות…

עיניו אל אופק ומעוף

בלב המים נתונות.

לפתע מבחין הוא  בדמות מרחפת

צועקת "ענבר" וזרועות מנופפת…

"מה?"הוא שואל ופורש את ידיו

תמה לסבתא שטסה אליו…

"אל תשמחי,  המצב די עצוב,

הכדור היפה עוד בים הרטוב".

וסבתא חובקת חזק את נכדה

מותר כבר לצחוק, נמצאה אבידה!

"אולי הדגיגים משתעשעים במסירות

בין הגלים ובין הסירות?!

לא נורא, ילד חן, הכדור לא חשוב,

אם יימצא, או אבד, או ישוב,

כי מה שחשוב באמת וכפליים

הוא מה שנמצא פה אצלי בידיים."