פתע כשעולה את על יצועך מרוטה
והשעה כרגיל מאוחרת
אין מול פנייך אפילו טיוטה
והוא – כן כתב, את נזכרת.
כתב הוא מילים מלבבו הרוגש
קשר לך כתרים של חיבה
יגע וטרח ללבות בך האש
ובך – נאלם המבע.
נכון שהכלת עניינים וטרדות
נכון שהיית עסוקה
נכון שפנייך הרחק מועדות
שרויה את בתוך מועקה.
אך כל הסיבות לא יצדיקו גברת
בצער אני מתוודה
סלח כי הייתי, הייתי עיוורת
חסרת נימוסים ותודה
אשלח בשעות הקטנות זה המסר
אליך, יקר לי, אהוב
נעמת מאוד לי, אחוש את החסר
הינך בחיי כה חשוב
אל נא תבקש
יקר שלי
להימצא הרחק
הרחק מהמולדת
קצת זרה, קצת בודדת
הרחק מהסביבה המוכרת
סביבה, איך לומר, אחרת
זו הרגשה נהדרת
שיש שם מישהו שחושב
שיש מישהו שאוהב
וחוזר ושונה וכותב
והלב באמת מתרחב
באמת
אמנם את בחיק משפחה
אומנם את מרגשת שמחה
עם בן וכלה ונכדים מקסימים
אך משהו בכל זאת חסר
וכשאתה עוטף אותי
במילים נפלאות חבר
וכשאתה שופע אהבה
ומשגר משפטים רכים חמימים
ועוד הרבה יותר
זו כתף להישען
זו יד תומכת
זה לב אוהב
באמת
ולמרות המשפחה
זה ראוי להערכה
ואז אתה מבקש
לא הרבה, רק קצת
יקירתי, תהיי כמו שאת
אך אנא ממך
בחרי מה ואיך
ושלחי מילה אחת
חמה
ולפתע דממה
והעולם נעצר
ולבבך נעתר
אך שפתך שותקת
ואת דוחקת
ושוחקת
אל נא תבקש רע
אתה הן יודע
תן למילים לזרום
מעצמן
מטה ורום
מעשה אומן
כל אהבה דרכים משלה לה
היא נובטת, צומחת, מבשילה
היא עוטה לה כסות ומשילה
היא שבה במעגל ומתחילה
ומתלמדת וקצת פוחדת
מוסיפה לה צליל ורחש
גם בדממה או גם בלחש
ועוד אות אל אות
וגם דקות ושעות
ונכון שהחיים קצרים
והרגעים יקרים
ונכון שאימתי אם לא עכשיו
וכל כך טוב שנאהב
ונחבק ונתרגש
אך אל נא תבקש.
אם יש עשן, ודאי יש אש.
האקום?
אחלץ איברי אל האור הנשקף
או אתפנק אתבטל עוד קמעא ואנום?
ואשהה לי שליפה, לא אפתח עוד הדף?
צמדי מועדים ממתינים לי בפתח
האחד בדמי הוא שורשי אבותי
אהבתי אותו, היכרתיהו לבטח
שני הוא נוכרי, לא ידעו עקבותי.
נראה שהיום החדש כבר מבטיח
חמה כבר לוטפת הרים מושלגים
אפקח את עיני וחוטמי כבר יריח
ניצנים של פריחה תבשילים של חגים.
חיים-
מקבץ חתירות לסיפוק וצרכים
וזרימה ודחיפה לנוע לנוע
וניווט מתמשך בדרכים
בין מקריות לאירוע
ויש חשיבות למקום
ויש חוקיות בזמן
ואפשר גם לרקום
להתמקם בלאן.
חיים- פלא נאדר
גם בארץ ניכר
בבדידות ובפחד
בשלימות הביחד
חיים ונושמים ולמרות העובדות
חסרי הסברים לדברים הסמויים
תוהים נפעמים לתחושות מועדות
שהן המקנות משמעות לחיים.
כי מהו אדם כשלבו כבר ניחר
ודעך בו ניצוץ המשמר לו תקווה
תועה בנבכי האתמול המחר
מהו אדם בלעדי אהבה??
את נשמתך אני אוהבת, יקירי,
את הבנתך, את נכונותך,
את דאגתך,
את מסירותך,
את התאהבותך,
את כתיבת השירים,
אותם יפים, כה בהירים
אולם חלקם מיותרים…
ומכמירים
מוטב תלכנה לאיבוד
קבוצות מילים חסרות עיבוד…
נכון, ישנם לך שירים,
מגוונים יצירתיים,
יש מרשימים, מתת של אל,
אך אל תדחוק בי להלל
כי איך אוכל לשים לאל
ולהשליך מקצת לסל?!
אהבתי בך, יקיר
את המסירות מקיר אל קיר
את התמיכה והעידוד
את הפתיחות והיחוד
את היכולת לנחם
ולחמול ולרחם
את אהבתך
אבל…
לא את כולך.
לא לא בך הוא האשם
אתה איש טוב, נעים וחם
וטוב היה לי החיבוק
אך גם מוטב לי הריחוק
וצר לי, איש כה מיוחד
אינך הגבר האחד!
היה חלום, אך הוא נשבר
קרסו ראשי פרחי הבר
זוך געגוע מרוחק
היה אבק כשמקרוב
כי מקרוב גווע נמחק
ולא יכולתי לאהוב.
ממסרונך הבזיק בי אות
התעוררה בי האישה
אך נעלמה לאנחות
כרעה נפלה בלחישה
לשווא היה לה עמלה
כי כל תאוותה קמלה.
את נשמתך אני אוהבת
את המילים אני קוראת
וקשובה וגם כותבת
ומתרוננת בי העט
אולם הקול כשהוא מגיע
את שלוותי מחריד מפריע
רוצה לומר אל נא תשמיע
ולא נעים זאת להביע
קולך טורד, מתלעלע
לי באוזניי, תסלח לי רע
זו רק אני, בי זה נצרם
בזמרתך מדיי הוא רם.
אהבתי אותך מרחוק
כמעט בסערה, כמעט לבלי חוק
ועכשיו
אינך תופש, אינך מרגיש
אך מקרוב אינך האיש.
לשווא.
כמובן, יקירי,
נשוב ונזדיין
בלית ברירה בסבלנות
וברגעי הזדמנות
בפועל ובעוז
זה בזו לאחוז
כאילו אין מדבר ואין שלכת
כאילו עולם נעצר מללכת
רק אתה ואני, אהוב
אני ואתה שוב ושוב…
ומה האדון עיניים פוקח
כאשר שמי חייו בממשל הירח?
האם לא מוטב להפקיר את גופו
להרשות לחלום לנהל מעופו?
חלקו האחר של עולם כבר ניעור
השמש מסיט את החושך לאור.
שם כבר חשים להרים התריסים
למלא אגוזי יום חדש בתריסים.
מזפזפת.
פה אישה תמה
וכאן מאהבת חמה
פה חולין לוקטת
ןכאן כמהה ורוטטת
פה עצורה ומקמצת
וכאן אהבה מתפרצת
פה נותן היא מתעלמת
וכאן חושק היא נפעמת
כל כך רוצה, כל כך חולמת
רחוק בדד שירים רושמת
מרחפת, נסחפת, נדחפת
בלי ספק מטורפת.
כך אני אוהבת,
זרועותיך.
וכשלחשת באוזני
התרונן בי לבי
ולא שכחתי,
לא רציתי
לשכוח.
נכספת
לחזור,
לחזור להיאסף…
אסופת זרועות,
זרועותיך.
