לא אתלונן על היעדרה
לא אבכה את חסרונה
לא אחפשנה במגרה
כשלי חייכה במלוא אונה.

הרי חפה היא ממזימות
היא בתולית וטהורה
בעת אשאף למשימות
אשעט אליה בדהרה.

לא אתלונן אותי נטשה
ובשל כך הדף הוא ריק
הן זאת אדע: אני אישה
ואאמצנה אל החיק.

לא אתלונן אמתין לנס
אמעיט ערכי וגם אבוזה
צריכה מותניים לשנס
ואחלה את פני המוזה

פסגות עטויות הינומת ערפילים

ציוץ ציפורים ושלווה

שלג צחור מלוטף בטללים

רוח משיב אהבה.
זרועות מונפות במקצב ובאון

בקבוק מתרוקן לו ממים

שקט המסלול מרעשים ושאון

חזה מתרונן לשמים.
נוגעת רפרוף פרפרי אהבות

טהור ובתולי ומזוכך

טובלת בצוף בין קרעי מחשבות

אשלח את ידי לי אקח.
יודעת, חיים בעולם בני אנוש

חרשים למילמול רך, לאות

רוצה לטלטל אבריהם וללחוש

אל תטוחו עיניים מראות.
מלאו הלבב יצירי משאלות

יפה התבל ונסערת

ניתן על כנפי חלומות לעלות

אל ארץ קסומה נהדרת.
ציוץ ציפורים ורגליי עוד פוסעות

השמש מרום מתבוננת

נשלחת אליי מעוטף בדמעות

אתה לי תשורה ממוענת.
הגוף מעצמו מרחף לא יפסיק

אוכל להמשיך כך ללכת

אשאף כל ציוץ, כל חיוך וכל פסיק

עמך, אהובי, מבורכת.
אלי, כמה טוב לחבוק עד בלי קץ

ביום ובליל אינסוף

אך אין זה פשוט כשבלב ירוי חץ

כמה קשה כך לכסוף.

כבר צוהורי היום
השמש מסתתרת
האם פשט בי חום
או שמא מצטמררת?

האובך השתרר
והפסגות לוטות
הטבע מתנכר
הצמרות מוטות.

אוויר קדרות רווי
נדמה עולם הפוך
הלב קמעא כבוי
רפה הוא החיוך.

דבר אינו מסגיר
מסורת או מנהג
עגמומיות בעיר
ואין תחושה של חג.

לית כלל ולית פה דין
על פיו עולם ינוע
ומיהו שיבין
כיצד, מתי, מדוע?

מתמיה איך יפעל 
סמוי אך לא ינוח
אותו אדיר מעל
שליט מצב הרוח.

לא נורא יקר

שקמת מאוחר

אז מה אם לא השכמת

העיקר שסוף סוף קמת,

ואל תשכח ללבוש חיוך,

כי העולם הוא כור היתוך

שיש בו מן הכול

וכל אחד ודאי יכול

(כמובן בגבולותיו)

לבור לו את אשר יאהב

וכך לצאת אל יום חמוש

עם כל אשר יאבה לחוש

כי בחיינו הקצרצרים

פזורים מפוזרים

ריבוא שברירים

גם אם זערוריים

לעשותינו מאושרים?

ולו גם לרגעים?

ובכל זאת אקום ופניי אל החוף

להביט בגלים, חיוכים לאסוף

וחושבת אתה כה עדין וכה טוב

ונכון לקראתי להוסיף לאהוב

ותמיד מזומן ותמיד לשעת כושר

לחבוק, לחלום, להביע רק אושר

ועלי רק לשאת את עיניי ובאחת

להודות ולאמץ אל לבי המתת.

אור ראשון חווריין אל תבל מבצבץ

שובלו של היום החדש שמנץ

הוא מושך היצול למרכבת חמה

מפזר צרור תקוות בתלמי אדמה

עוד הלילה מושל בחדרי מרפרף

ומרחב מיטתי את גופי מלטף

עוד אנום בדממה עפעפי מוגפים

רק אשלח ברמיזת מיליות נטפים

פורמת קמעא את קורי החלום

עוד אקביל את פניו של יומי לשלום

ולך התאב למשפט וצלילים

אשגר כברכה רק קומץ מילים

פשוט לך אכתוב:

יקירי, בוקר טוב

ואחתום בהרת נמש

ציורון קטנטן של שמש.

דוביק

דוביק, אתה שהיית כל כך
איש ערכים, חבר וגם אח
עלית אלינו, נגלית מאוב
לעורר את כולנו, לזכור, לאהוב.

אט אט נתקבצנו הסרנו אבק
הרגשנו פתאום חלקים במשחק
כל חלק בפאזל הוא עוד זיכרון
אנחנו למעלה, אתה בארון.

נשאבנו סביבך סמוקים להוטים
מכל קצות תבל הן תמשוך בחוטים
זוכרת, שאפת עולם להיטיב
נותרת צעיר והפצע מכאיב.

דוביק, אתה שהיית, אתה עוד הווה
כל איש מעימנו אותך עוד חווה
פתאום מסתכלים מביטים לאחור
ויש בשביל מה, ויש מה לזכור.

הגענו אליך הבאנו פרחים
דמעות מלוחות והרבה חיוכים
תודה, בזכותך שיישרת הקו
הלכת מזמן,  לא היה זה לשווא.

לפעמים נדמה שהכול חרב
ולא נותר הרבה זולת
זיכרונות שגם הם נזקקים לקב
ולפתע מילה רחוקה באחת
מפיחה ברמץ הקר להבה
ורחשים ניעורים ופיצפוץ
וכבר לא מכנים את זה אהבה
וחשים בחשק פשוט שיצוץ.
והאם? האומנם? זה הכול?
שרבוט של כתמים מרוחים בכחול?