רגע לפני עוד היית מחובר
אינני יודעת אל מי
מה בראשך עבר?
כמה היית עימי?
זוכרת איך כתבת
כמעט ביאוש מר
כשחשת שנקשרת –
את קרן אור
אל תשליכיני אל השחור
שלא תעזי לעזוב
ואני לבי נכמר
להושיט לך יד, לאהוב…
אתה שוב מחובר
האם אתה עוקב?
האם נחצץ בינינו הר
האם אתה אוהב?
איש העולם הגדול
בין יבשות מתחבר
חושש פן אשית לך עול
פוחד עם אישה לדבר?!
כולם עוד נמים משום מה
השקט צורם ורגוע
כותבת אליך דמומה
אינני יודעת מדוע.

אינך יכול עוד לשאת
את החטא
אינך מסוגל לעמוד
יותר מדי השפעות…
אני אמחה את ההשפעות
אשליך מעבר לגבעות
אנצור אותן נמקות במרתף
אשחרר רק לרגעים של כייף
איש לא יחוש
ואפילו אישה
מהודו עד כוש
או בכל יבשה.
מה לעשות לו לגבר אהוב
בכדי למשכו, לקרוא לו לשוב?

אני יודעת שקרסת, אהוב,
אני יודעת שתשתדל
רוצה אותך לחוש שוב
מקווה בעזרת האל
אני לך נכספת
אתה אלי תאב
אולי תאמר נסחפת
אולי אומר אוהב,

כנגד שיקול דעת
בניגוד להיגיון קר
רוצה אותך לדעת
לחבוק אותך, יקר.

שוב את עיני אעצום
אגלוש מחדש לחלום
אתרגש לקראתך בתום
מייחלת, תגיע הלום.

סלח לי שאני מגזימה, יקר
ירדתי לגמרי מן הפסים
(לא שהייתי עליהם אי פעם)
נראה שאני מטה מדרך הישר
גבר רב מטלות ומעשים
(אם כי במעשה שלי הטעם)
ועלי להרפות ולנפשו להניחו
למען יעצור ויאצור כוחו
ויתמלא משאבים ואון
כמו בסיסמה: היה נכון
לקראת גודל המשימה
בין סדיני מיטתי החמה.

אני חוזרת למיטה
להמשיך לחלום
עד תתייצב על הסף,
תלחש לי שלום
וכמו תמיד וכרגיל
כה אתרגש וכה אוחיל
נראה לי, לתומי אני חושבת
טורפה דעתה של אישה אוהבת

מזה זמן לא נאמרו בינינו מילים של אהבה
לא להשלות, לא לטעת חלילה תקווה.
כשכתבת יקירה עניתי חמוד
קימצתי מילים, ההרגשת גלמוד?
כבר לא השתפכתי רכה כשטיח
לעורר יצרים, אהבות להפיח.
שקלנו היטב רגשות במשורה
הינחנו לרמץ לכבות במדורה
כבר לא התלוננתי על שתיקות מעיקות
היססתי לחתום אף אני בנשיקות
יודעת, אהבתי גופך עוד יותר
נהיתי בפנים אך קולי התנכר
עכשיו רק תוחמת, כולאת רגשות
עוצמת עיני בחוזקה לשמשות
מתרגלת להימנע, מנסה לא לגעת
כבר לא מצהירה כי רוצה, מתגעגעת
בכל זאת עוד יודעת, אפילו מייחלת
הכול יתפרץ מחדש על סף דלת.

הוא פשוט לפניך, אהוב,
רוגש לצעדיך
כאילו היו אלה
צעדים ראשונים
על קרקע בתולה
כל פעם מחדש.
ואתה, כעלם נרגש,
שולה את מקל נדודיו
מטמון במזוודת סתרים
נכון אף על פי ולמרות
לתור ארץ לא נודעת.
ואתה מהלך בביטחה
רגיש למהמורותיה,
לרחשים הסייסמיים
שאתה מחולל בה,
ללבה
הקורעת קליפתה לפרוץ.
ואתה משיח עם נתיביה,
אתה שואל : האם
זו הדרך הטובה לך?
האם תאבי שאצעד בה?
האם כך ייחלת, חמודה?
והיא נסערת,
אינה מאפקת יפחותיה,
קוראת לך עוד ועוד
בה לצעוד
עוד ועוד…