כל הדרך מן הגשר חזרה כתבתי לך, יקירי.
כתבתי בראשי וכבר איני זוכרת את המילים.
רק רוח הדברים נותרה בי מפעמת בעצבות.
לא הרמתי קולי.
לא געיתי בבכי.
אני יודעת שלא קל לך,
ואני תמיד רציתי כל כך להקל עליך,
לאסוף אותך אל חיקי,
ללטף את ראשך,
ללחוש רכות אל תוך אוזנך.
אתה רוצה לסיים את הסיפור בינינו?
שאלתי, ולא הוספתי סופרלטיבים.
לא עטרתי את הסיפור הזה בכתרים היפים
ששנינו מודעים להם.
לא השמעתי אנחה.
לא אמרתי "חבל".
ואתה אמרת שאין זו השאלה הנכונה,
שוודאי שאינך רוצה.
היא קבלה שאין לך רגש כלפיה.
– ויש לך?
את הרגש מיקדת כלפיי – אמרת.
לא התמוגגתי.
אף על פי שאיני זוכה בקלות באישורים כאלה מפיך.
כי לעיתים כשסוף סוף אני זוכה,
אתה מצמיד לכך את המהלומה.
-אהובתי היקרה לי כל כך- רשמת
כשדחקתי בך עד חורמה,
ובטרם העליתי חיוך מנוחם על שפתי הוספת:
ולפיכך עלינו להיפרד.
– והיא, האם היא מעניקה רגש בתמורה?
– אינה מחוננת בכישורי הענקת האהבה,
לא לגבר שמבלה עמה את הלילות באותה מיטה
ולא במידה רבה ליוצאת חלציה.
בוא אליי-

האם גם אתה מתייסר??
האם גם בך הם צובטים??
האם טמנת אותם בבור אפל
וכיסית והידקת ברגל גסה
ולבשת כדרך הנוכלים בזריזות
חיוכים של משפחה ומסירות??
אני עודני תרה את התנצלותך…
את כיסופיך ניבטים אף בדממה…
ואין שביב של סימן ואות…

האם קשה לך הדרת הרגל??
האם קשה לך להדחיק
את כיסופי הלב??
האם כמוני תתהה
מה מתחולל בקצה
הנים הדק העז
שנמתח עד כאב
בלי היגיון לכאורה??
האם הוא פקע??
היתכן??

האם גם אתה מתייסר??
האם תצפה לצעד ממני
כדי לפרוק ולשחרר???
כדי להקים באחת
את המגדל שקרס לכאורה??
האם גם אתה מתייסר??

פתע גיליתי שהשכמת
הצצת אל מסתרי הקן
הנסתר, האסור,
הצצת אך נותרת אצור…
האם זעקת באלם אליי??
האם גם אתה מתייסר??
האם בהרף של גחמות
אשלח לך מילים קמות??
תתעורר ותזנק לענות
מילים נוטפות, חמות,
כי לא נוכל עוד התענות??

האם גם אתה מתייסר??
האם אתה בכלל מקצה
משהו למחשבה??
ללבטים??
לאשמה??
האם תטריד מנוחתך??
שלוותך?? שלמותך??
האם ידעתי אותך??
האם אתה בכלל??

שאלת : מה את רוצה, חמודה? מה את אוהבת?
ואני לך משבת : להתעטף יחדיו באותה המגבת,
להיות בה גלולים, נוגעים, נגועים,
באותו מיקסם הווייה, באותה אהבה,
צחים, רחוצים, מאבק הלחצים…
רק אתה ואני כמיזם מעצים,
אתה ואני עד קץ הקיצים.
כן, יקירי, הייתי אוהבת,
להתעטף עימדך באותה המגבת.