כתבים והגיגים

קיבלנו מתנת על – כך אמרת
– ממי ?
ממלאת היא חלל – כך הוספת
– במי ?
וכששאלתי רק הדגשת
שאתה מאושר לבלות
כמו שגבר… עם אישה.
ואני לא השכלתי לגלות
מה בדיוק משמעות הגישה,
אולי אני סתם רגישה,
שהרי מן הסתם
אין מתנות חינם.
לא הצלחתי לחתעלות
כי העיקה בי תחושה
שדחקת אותי לנישה.
הרי את חופשייה לאהוב – כך אמרת
אם רק תרצי תוכלי לעזוב – כך הוספת
אם לא אראה לך מתאים
אם לא תרגישי לך נעים.
ואני פקפקתי : האומנם
אהבתי אינה אלא בגד חם ?
כסות על עירום בזמנים קרים
שניתן בנקל לפשוט, להסיר ?
האם לא זורם בנימי הדם
רגש טהור של חווה ואדם
יחודי ונבדל ושונה מאחרים
ומתאים בשלמות כמו מכסה לסיר ?

כשנפתחו סוף סוף ארובות עיניה
חשה כיצד הן מתמלאות
וגואות…
והדמעות מתגלגלות…
אט אט, בהדרת כבוד
ודימעה חמימה
זרמה
וטיפטפה מן הלחי לצג
וחתמה
ושוב חשה כיצד כל פעימה
מרחיבה לה את הלב
שנדמה מרוקן וכואב
והרי היא שולה
ומלקטת ומעלה
את מה שהיה
ואוצרת…
ומתעוררת…
-כן, אני מאושרת !!!
ועוד דימעה נטפה
תמה וחפה…
והחלל שכאילו הותיר האיש ההוא
 הבלתי נחשב
איש הקש
ששב על עקבותיו,
נתמלא מחדש עכשיו
והדיו נמרח
ברגש הטוב, הישן והזך
שכמו כמעט נשתכח.

מתבוננת בדמותי המוצללת במראה
מבעד לעיניך אני מסתכלת
מנורת המיטה מטילה אור
צובעת חללים מן השחור.
לפתע על הסף לי הארת
וחזרת ושנית : את יפה,
בעיני.
ואני הרמתי גבה :
אללי !
סוף סוף? ודווקא עתה?
עכשיו מול המראה אני תוהה :
האם גם היא יפה,
בעיניך?
נוכריה גמורה היא לי
האישה החולקת יצועך
אבן נגף לאהבתך.
כל שאדע אודותיה הינו
מילים ששיחררת בלשון מאופקת
וקראתי אני מן הצג שותקת
ומעט מילים קמצניות שהתמלטו משפתיך
אותן שפתים שטרפו את שפתי בשקיקה
שפתים שהרבו לענות בשתיקה.
רק מקצת ששאלתי השבת
והרבה לא אביתי לשאול…
ידעתי…
לא היא האישה האחרת.
לא רציתי לדעת מראיה
מעולם לא היצגת פניה.
אני,
אני האישה השנייה
אני הנשארת…
אני הנוצרת…
אוגרת
זיכרונות חמימים בקרה
לוקקת בפה חרב
אט אט במשורה
בין נגעי הכאב
בין השיטים
למען יספיקו לצוק העיתים,
ללילות של מחסור
שיבואו בקור
אחר דעיכת חג האור.
אני הנשארת
מנוכרת
ואתה מעבר לימים…
הבטחת לנגן על קלידיי
הייתי קשובה
חופנת גופך בין ידיי
מתמוגגת בלי דיי…
עתה מתכנסת תחת כסת
זיכרון חיבוקים לוהבים
במיטה שהייתה
מיטת אוהבים,
שמיכת חלומות מתוחה
דקיקה, שברירית, עדינה.
מתפרקדת קפואה אין אונים
כי לה, לי הצהרת נאמנה
אך לה הן תשמור אמונים.

כמו אדוות גלים נמוגה

אל לב ים רחב רחוק

אתה שטבעת בי מגע

עמוק עמוק לבלי חוק…

לפתע בהיפתח ארובות

מלהטטת בין הטיפות

מרחפת ומבוססת

טופפת ונוטפת…

כבר אין להבחין בדמעות

שיבשו בין הטיפות…

והגשם מתגבר

וכבר –

אין טעם להישמר

ברחוב שהיה לנהר

לדלג בין שלוליות

לנטות מנתז מכוניות –

הכול כה רטוב ולח

אך הנשמה אינה דואבת

והאהבה שלהבה כל כך

כבר איננה צורבת..

השמיים מפשילים מכנסיים

טובלים רגליהם במים

ועבים כבדי משקל

שוקעים מטה מעל

נעתרים לרוח

לדחוק בם ולפוח

ומתנשפים הם טורחים

מטהרים ומוחים

בקול ענות רעמים

הם הולמים המומים

על זרעי חלום רדומים

והם הולכים ותופחים

הולכים ומטפחים

קורי חיים נמתחים…

אומנם חורף

זולג בביטחה במורד העורף

אך הלב כבר איננו כואב

ופועם אל אופק אחר

ולבלוב חדש מתעורר

וכבר מנצים סימנים

רעננים

וכבר יש תקווה

לאביב לאהבה.

האם גוועה האהבה?
האם הלכה לבלי חזור?
האם הנר שלה כבה
ולא נותרה עוד קרן אור?
היה קסום להישאב
אל שהיה לא מכבר בינינו
לשוב בסערה, להתאהב
בלי חשש שהכול כבר איננו.
לדלות מחדש שוב אותם רגעים
קטנים אך עזים חדורים בריגוש
היה לי איתך כה נפלא ונעים
טרם דירדור לתהומות היאוש…..