טיול רכיבת אופניים באירלנד

טיול רכיבה באופניים באירלנד 13-23.06.2014

 לקראת הטיול

טיול לאירלנד ברכיבה על אופניים- השילוב הזה הדליק אותי. מייד פניתי אל מאיר טוויטו לברר אם גם אני אוכל ליטול בו חלק. הצטרפותו המאוחרת של שלומי פעלה לטובתי, והמארגן אריאל מרגלית נאות לקבלני. הוא שלח לי פרטים ודחק בי להזדרז. הואיל וניסיוני כרוכבת שטח שאף לאפס, נזקקתי לאישור  לגבי כישורי הרכיבה שלי. רכבתי לראשונה עם הקבוצה באזור השרון ועמדתי בבחינה (כך אמרו לי).

מכאן עברתי לשלב רכישת כרטיס [למזלי היה זה לאותן טיסות בחברת התעופה התורכית (ליתר ביטחון הוספתי 20 דולר לאפשר לי ביטול לכל צרה שלא תבוא)], ולמעגל העדכונים וההנחיות של אריאל.

 "להודו הסתפקת רק בתרמיל גב לשלושה חודשים ולאירלנד ל-10 ימים את מתברברת

עם כל כך הרבה מטען?" שאל אותי בני,

ואני התגוננתי:"באירלנד צונן וגשום ורכיבה בתנאים כאלה דורשת הצטיידות הולמת".

השכם בבוקר יום שישי ה- 13.06 התייצבתי בלב הולם בשדה התעופה (אז עדיין לא ידענו דבר על שלושת הנערים שנחטפו שעות ספורות קודם לכן). בשבע וחצי המראנו לאיסטנבול. שם היה לנו די והותר זמן לעבור בין סלסילות הרחת לוקום ולבצע אי אלו טעימות.

 

 

-"עתה יש לך הזדמנות לקבל הזמנה לקונגו" חייכה לעברי עופרה בראותה את שכנתי השחומה במטוס מאיסטנבול לדבלין (בטיסה לאיסטנבול זכיתי להזמנה לסינגפור מהרופאה שישבה לידי).

דאבלין

המתנו בשדה התעופה לאוטובוס שהסיע אותנו היישר למלון O'shea's הנמצא ממש במרכז הבירה, השוכנת באמצע החוף המזרחי של אירלנד. הזזנו את מחוגי השעון לאחור בשעתיים ועדיין נותרו לנו שעות אור להתארגנות:

קניית מתאמים לשקעים, רכישת כרטיסי sym מקומיים ולהתוודעות ראשונית עם הסביבה:

הרחובות והכיכרות הרחבים השוקקים אדם והמבנים המרשימים.

התחלנו לתרגל הפניית הראש קודם ימינה בחציית הרחוב, מאחר והנהיגה שם הינה בצד השמאלי של הכביש. התחבורה הציבורית זרמה באוטובוסים דו קומתיים יפים ועל מסילות נעו החשמליות.

בהליכה קצרה מהמלון לאורך רחוב Talbot מגיעים למונומנט צר וגבוה ((The Spire (2003) הקרוי רשמית אנדרטת האור (אחד מכינוייו הוא הזיקפה על הליפי – The Stiffy by the Liffey ), שמתנשא לגובה 120 מטרים ומהווה נקודת ציון מעולה לאנשים כמוני בעלי נטיות "אובדניות" במקומות זרים. פנייה שמאלה מאותו מגדל דהיינו דרומה, מוליכה למונומנט מרכזי יפה של דניאל או'קונל (1882) העטור בפסלי מלאכים מכונפים, שבהמשכו כבר חוצים את נהר הליפי המחלק את דבלין לחלק צפוני ולחלק דרומי.

Daniel O'Connell המכונה "המשחרר" היה דמות מפתח בפוליטיקה באירלנד במחצית הראשונה של המאה ה-19.

 

במסעדת המלון ערכנו היכרות קולינארית עם אירלנד. לאכזבתי, לא חשנו כלל את אווירת ערב השבת, אולם אווירת המונדיאל לא יכלה שלא להיות מורגשת.

טוביה פרש משולחן הקבוצה לטובת החדר השני בו מוקמו צגי הטלוויזיה והמון אוהדים משולהבים. עדה דילגה לשם מפעם לפעם בעקבות תרועות הצופים ושבה לדווח מי הבקיע, כיצד וכמה.

חברי הקבוצה, אנשי העולם הגדול, הזמינו בירה לשתייה (גינס, זו הבירה המקובלת שם) ואני הסתפקתי בטפטוף מהבירה של שלומי ושמעון לספרייט שלי.

מרק הבית הוגש חם מאוד בקעריות קטנות מלוות בפרוסת לחם אירי כבד ומתפורר המוגש קר בצד טבליית חמאה.

האוכל האירי לפי הספרים מורכב ממנות פשוטות בכמויות גדולות. הזמנתי את " פאי הרועים" Shephends Pai וקיבלתי פירה עם מעט בשר ואפונה בתוספת צ'יפסים עבים וטעימים. אכן, בסיסי ועממי.

בניגוד למה שמקובל אצלנו, ארוחת הבוקר של המלון מוגשת לפי הזמנה והביצה או החביתה מהווים בה מרכיב דומיננטי לנמנעים מחזיר ונקניקיות.

בשבת, בעשר בבוקר, יצאנו לסיור רגלי עם עלם חמד בשם ג'יימס, שם מקובל באירלנד כמו ג'יימס ג'ויס מחבר הספר יוליסס, שפסלו סמוך לSpire- הרם.

 שמענו על השורשים העתיקים של ההיסטוריה האירית, על רעב תפוחי האדמה הגדול שממנו מתו כמיליון אירים ואותו מספר אירים היגרו מארצם באמצע המאה ה-19, על המלחמה עקובת הדם עם הבריטים ומלחמת האזרחים, המרד ב-1916 והעצמאות מאנגליה שלה זכו ב-1919 ואשר הוכרה ב-1921.

עברנו בגשר היפה הנקרא Ha Penny – גשר חצי הפני, שהיה הראשון בגשרים להולכי הרגל ונבנה ב-1919. שומריו נהגו לגבות חצי פני מכל הולך רגל שביקש לעבור בו לעבר השני של הליפי.

ראינו את הלוחית המפוברקת בגשר השעון לזכרו של מישהו שכביכול נהרג בנפילת מרכבתו לנהר הליפי ולמעשה לא היה ולא נברא.

נכנסנו לטריניטי קולג' שהוקם על ידי המלכה הבריטית אליזבט הראשונה. עברנו על יד הטירה בה היה ממוקם השלטון ושמענו סיפורים על כנסיית הצלוב (קרייסט).

התהלכנו באזור הטמפל בר – רובע הבילויים והפאבים השוקק חיים, מוזיקה ותרבות.

הסכתנו לזמרתו ונגינתו של זמר רחוב צעיר שחברתו הישראלית זוהתה ע"י מישהו בקבוצתנו ושלשלנו לנרתיק הגיטרה שלו מספר מעות.

חזינו במגוון מופעי רחוב במדרחוב גראפטון- אזור קניות רוחש והומה.

צילמנו פסלים אנושיים חיים כמו חבורת הגברים המושחרים שקדו קידה לאות תודה כשמישהו תרם עבורם מטבע. התפעלנו מדמויות הכלב והנמר שעוצבו בחול ונדמו כבעלות רוח חיים.

עברנו על יד דוכן מחאה נגד ישראל למען הפלשתינאים "הנענים" וראינו מחאה אחרת בצורת נעליים ריקות נגד אי חשיפת האמת לגבי אירים שנעלמו מתי שהוא.

 דונגול ( Donegal) – קבלת האופנים

ביום ראשון ה-15.6 עשינו דרכנו צפון מערבה לחבל ארץ דונגול(Donegal) . משמעות השם היא מבצר הזר ( Fort of The Foreigner) והוא מתייחס לערים ממקור ויקינגי.

האוטובוס אסף את מתי משדה התעופה והחבר'ה קיבלוהו בתשואות.

כסיפתח למסע האופניים, קרא לנו שלומי במגפון את השיר היפה על חשיבות המסע: איתקה.

איתקה מיצירת הומרוס על האודיסיאה הייתה האי שאודיסאוס היה מלכו.

 "אם אתה יוצא לדרך לאיתקה

בקש כי יארך מסעך מאוד

שופע הרפתקאות, שופע דעת"…

במלון Mill Park Hotel המרווח והיפה של עיירת דונגול המתינו לנו האופניים המיוחלים. נתכנסנו למפגש עם שיימוס מחברת Rad & Reisen לקבלת תיקים, הסברים והנחיות.

בשעה שש בערב ביצענו את רכיבת הבתולין לעבר מרכז העיירה. בכיכר המרכזית הצטלמנו עם רוכבי סוסים, שכאילו ציפו לנו על סוסיהם, כשדגל דונגול מונף בזרועותיהם.

אחרי הסעודה במסעדה מקומית דיוושנו לעבר חוף האוקיינוס (האוקיינוס הצפון אטלנטי כמובן) והסתובבנו בין המצבות בבית העלמין. אין שם לוחות אבן מאוזנים על הקברים, אלא רק מצבות מאונכות, עם קישוטים והנצחות מעניינות ומרגשות של בני משפחות הנפטרים.

הפאב הקטן אליו נכנסנו קיבלנו בזרועות פתוחות כשמאפשרים לנו להוביל את אופנינו בין האורחים הצפופים לעבר המרפסת. שלושה גברים ניגנו. אחד באקורדיון ושניים בגיטרה. נגן הגיטרה המרכזי גם שר בקול ערב. בעלת הפאב, שתרמה את קולה בשירה צלולה, הצליחה לדחוק את השולחנות והכיסאות להיקף החדר הקטן למדי וליצור מרחב פנוי לריקודים של שלוש נערות צעירות. הן חוללו בכפות רגליים מתוחות המתופפות במהירות על הקרקע ומונפות אל על, בשעה שהידיים בד"כ בתנוחה קפואה ומתוחה לצידי הגוף.

התמוגגנו על המוזיקה וחברינו דיתי, עדה ומאיר התנדבו בעקבות אריאל לרקד בהנחיית אחת הרקדניות.

רכיבה סביב אגם Eske

למחרת, יום ב' 16.6 יצאנו לרכיבה המשמעותית הראשונה סביב אגם Eske.

אריאל ושיימוס רכבו בראש בדרכי האספלט הצרות בין מרחבי כרים ירוקים.

פה נתקלתי לראשונה בתופעת האשלייה האופטית, כשלעיתים כבישים הנראים מישוריים מצדיקים הורדת הילוכים ודיווש בדופק נמרץ ונשימות מאומצות, בעוד שעליות שמפחידות מרחוק, יכולות לעבור בקלות כשמתקרבים אליהן.

במחצית הדרך עצרנו למנוחה, כשהכיבוד נערך על שולחן העץ שבמקום. האוכל תובל בבדיחות ועדה שלפה דפים מהם הגישה בחן מבחר קטעי הומור שבן זוגה מאיר (שקורקע בארצנו בגין הגחה מוקדמת ובלתי צפויה של נכדו) הסכים בלית ברירה לשגר.

עצרנו במצודה יפהפיהLough Eske Castle . המצודה הוסבה למלון Solis Lough Eske Hotel    (2007), שזכה מספר פעמים בדירוג המלון הכפרי היוקרתי ביותר בעולם.

כאן נוכחנו לתדהמתנו שעודד (המאסף האגדי- כפי שעופרה כינתה אותו בצדק) הלך לנו לאיבוד.

דאגנו וחיפשנו…

חיפושינו לא נשאו פרי ורק בסוף הדרך בסמוך לדונגול נמצאה בשמחה רבה האבידה, למרבה הפלא במצב רוח מרומם. העלם היה שבע רצון מהקילומטראז' שנכפה עליו במהלך ניסיונותיו להגיע אל החבורה.

גם ערב זה נחתם באותו פאב לבבי עם אותם זמרים, נגנים ורקדניות.

מדונגול ( Donegal) לקיליבגס (Killybegs

יום שלישי 17.6 היה יום שני לרכיבה ממושכת, יום שתחילתו בפנצ'ר- של תמי (הגלגל הוחלף כבר במלון) וכמעט סופו בפנצ'ר- של דיתי (שטופל בשטח בהחלפת פנימית).

באמצעו- בין הפנצ'רים התגלגלו העניינים טיפ-טופ במזג אוויר בהיר ונוח, לרוב בשטחים ירוקים, אולם חלק גם לאורך כביש ראשי. הפעם קוימו נוהלי מניעת תעייה כשבנוסף למאסף המדווש אחר כולם [איני זוכרת מי היה המאסף ביום זה, אבל פעמיים שירת בתפקיד במסירות רבה (מי אם לא) עודד], מוצב זקיף כל אימת שמגיעים לצומת דרכים, על מנת להורות את כיוון הנתיב הנכון.

במסלול נכתבה אופציה לבחירה לרכיבה נוספת,

אולם כל הקבוצה עשתה "כמו גדולה" את דרך האקסטרה לתוך לשון היבשה בין חופי האוקיינוס.

הרוב המשיך לאחר הפסקת אוכל עוד מעט קט לעבר המגדלור.

היה נפלא. הנוף היה מרהיב על מי האוקיינוס בגווני הכחול-תכול השונים והמצוקים היפהפיים.

בשקערוריות רדודות בחגווי הסלע, בהישג יד, שרצו חיים: שושנות ים זעירות, צדפות ואפילו כוכבי ים, שניתן היה לשלותם ביד.

הצופים מראש הצוק עקבו בסקרנות בלוויתן אחד או יותר בלב האוקיינוס.

הגענו לעיר הנמל Killybegs והתאכסנו במלון Tara, ממש על המפרץ בו עגנו אוניות גדולות.

 מקיליבגס (Killybegs)   אל הכפר קאריק (Carrick) – רכיבה ושייט

ביום רביעי 18.6 רכבנו מערבה מ-     Killybegs   אל הכפר Carrick, שמשמעות שמו היא הסלע. הפעם הוטל תפקיד המאסף על נציגת המין הנשי – עדה כמובן. זו נענתה ללא היסוס וביצעה תפקידה בנאמנות.

תחילה דיוושנו בטור מסודר לאורך הכביש, כשהקריאה "אוטו" עוברת כחוט השני מרוכב אחד למשנהו כל אימת שהגיע כלי רכב מולנו או מאחורינו.

כרי דשא השתרעו לאורך הדרך, זרועים בכבשים רועות או בפרות מלחכות. השמיים נצבעו ביד אומן במשיכות מכחול לבנות-תכלכלות והים ניבט בגוונים עזים של כחול-סגול כשלשונותיו ומפרציו מלטפים את הסלעים. מפעם לפעם עצרנו לשבות תמונות נוף ולהנציח על הרקע שלהן את אנשינו.

העפלנו מתנשפים למרומי הגבעות וגלשנו בהמשך בירידות תלולות בתעוזה הרפתקנית ובאצבעות מורמות בהיכון ללחיצה על הבלמים.

סיגל הצליחה להתמודד עם עליות קשות מבלי להיכנע לפיתוי לרדת ולהוליך את האופניים.

היא זקפה בנדיבות את הקרדיט לטוביה, שנטל על שכמו את עול תרמילה.

אחרי כ-25 קילומטר הגענו לאכסניית Slieve League אולם לא התעכבנו. המשכנו בדיווש למזח Teelin לערוך שייט על האוקיינוס האטלנטי.

ההמתנה לסירות המנוע הייתה ארוכה. האופניים הונחו על כתלי  משרד המזח ואנו התיישבנו והשתרענו בכל מיני תנוחות, אם סביב שולחן העץ ואם על העשב הירוק, שהרוח בידרה את גבעוליו.

הייתה זו הזדמנות הולמת לחנוך את מעיל הגשם/רוח שרכשתי לכבוד הנסיעה, שאכן סיפק הגנה פורתא מפני הרוח הצוננת.

על הגבעה הסמוכה ניהלו שלוש כבשים לבנות, אם ועולליה, מסכת פעייה ערה. כבשה שחורה הצטרפה לחבורה וארבעתן טמנו ראשיהן באחו הירוק.

שחף אפרפר פרש באצילות את אברותיו בחוגו מעל החברים שפיזרו מטעמיהם והציעום לשאר הרעים.

מעניין, דבלין התהדרה בשפע שחפים, שהשמיעו ברמה את צווחותיהם ומקומות אחרים לאורך מסלולנו התאפיינו בציפורים אחרות, כמו למשל, חבורות עורבים שחורים.

ראול התהלך לו בחשאי בינות לאנשים השרועים והקליק במצלמתו את תנוחות תרדמתם. (מן הסתם יש באמתחתו תמונות יפות ומעניינות מהאירוע.)

מרוב התמקדות בהמתנה שלפני ההפלגה נשמט מסיכומי תיאור האירוע עצמו. כאן אשבץ את הארתה (באלף רבתי) של עופרה (המביא דברים בשם אומרם חלק לו ונחלה בעולם הבא):

הייתי כותבת על חווית ההפלגה ועל המראה המדהים של הצוקים מלמטה (שבעיני היה מלהיב יותר מאשר המראה מלמעלה,

אבל זה כמובן בחוויה שלי!) בסירה שלנו דב אפילו קפץ למים הקרים לשחייה – כריש אמיתי!!!

המפגש בין שתי הסירות היה חביב והיכולת לצלם מסירה לסירה…

החזרה ברכיבה וההחלטה של חלק מהקבוצה (החזקים שבינינו) להמשיך ולטפס לצוקים למעלה

טוביה שוויתר על ההפלגה וטיפס למעלה הצוקים לבד ולבקשת אריאל השאיר פתק בבר המקומי על הטיפוס

והאם שווה וכדאי…ולמרות הכול החברה טיפסו וכשחזרו הצליחו לגרום לנו לנקיפות מצפון על שוויתרנו…

בסיום היום הרביעי לטיול הרכיבה נחתנו באכסניית Slieve League  ביישוב Carrick. בניגוד למלונות קודמים, אכסניה זו משרה אווירה משפחתית פשוטה וחמימה בהכילה מטבח קטן ונעים בלתי פורמאלי, מכונת כביסה ומייבש עם חבלי כביסה לשימושנו.

. הייתי כותבת קצת יותר על ה"מטבחון" הנעים שעמד לרשותנו במלון. על מפגשי הערב והבוקר האינטימיים יותר שהתאפשרו לנו בו…כולל ההקראה שלך והגילוי שלנו את כשרון הכתיבה הנפלא שלך…

אל הפיורד והשיא במצוק

היום החמישי לטיול הרכיבה (19.06) החל באכסניית Slieve League  ביישוב Carrick.

לעומת הימים הקודמים והבהירים קידם את פנינו יום סגרירי ואפרפר בו יכולנו להמשיך לנצל את מעילינו – ניצול כדבעי המגן מפני הרוח ויחד עם זאת מאפשר ליהנות מקרירות המסייעת לדיווש.

רק ראול קרא תיגר על הצינה בבגדי הרכיבה הקצרים שלו.

שבעה עשר חברי הקבוצה התגלגלו בטור בנופים האירים הירוקים, הגבעות המדושאות והפיורדים הנאים השולחים לשונות ים אל תוך היבשה. הפעם הזדמן לנו לפגוש בכבשים האיריות ארוכות הפרווה במרחק נגיעה. הן ליחכו עשבים בשולי הכביש ואף חצוהו לעיתים לנגד עינינו. טלאים לבנבנים נצמדו מדי פעם אל עטיני אימותיהם על מנת לגוון את התפריט הצמחוני בחלב מתוק. המושג "רועה צאן" לא התממש לנגד עינינו. הכבשים רעו בנחת, עטורות על גבן כתמי צבע זוהרים אדומים או כתומים או כחול-טורקיז, מן הסתם פסי סימון בעליהן.

פנינו אל שביל עפר לחזות בתופעת הדולמנים, אבנים סלעיות גדולות, שרידי קברים עתיקים מלפני כ-5000 שנה.

הצצנו אל חנות לממכר תוצרי צמר: כובעים נאים, סוודרים ומזכרות. אחדים רכשו מתנות ואחרים הסתפקו במדידות וצילומים.

בתי האבן בכפרים או העיירות הקטנות, הפזורים על האפרים הירוקים בדרך, התבלטו בלובן כתליהם ובגגותיהם המשופעים הבהירים אפרפרים חומים.

 ביישוב Molinbeg החנינו למעלה את אופנינו וירדנו במדרגות המתפתלות בתלילות אל תוך חוף הפיורד. שם, אל נוכח החול הזהוב והמים התכולים, כשמצוקים יפהפיים מזדקרים אל- על, נערכה הפסקת קפה. אריאל כדרכו טרח להנעים את הפוגתנו בקפה שחור ערב לחיך. המצלמות שלנו תקתקו ללא הרף מכל הזוויות אל מול הפרצופים המחויכים, חבושים או נטולי קסדות.

 בעלותינו שוב על האופניים גמרו אומר העבים  במרומים לערוך לנו קבלת פנים נלבבת וגשם דק ועדין זירזף על הרוכבים שלנו כאומר:

"שלום חברים, אכן הגעתם לאירלנד. קצת קרירה, קצת גשומה אך באמת לא נורא וממש מסבירת פנים לתיירים מארץ הקודש".

ב-GlenFolk Village השבענו עינינו בבתים הנאים. לא היה סיפק בידי לבקר במוזיאון המקומי, מאחר והחברים דחקו בי לצאת הלאה לדרך.

אי לכך, כאשר עצרנו אחרי מרחק קצר במסעדה ב-Glencolmcille תמהתי מדוע ועל שום מה

ודיתי סיפקה לי את ההסבר האולטימטיבי: "אוכלים, שותים, נחים ונהנים מהחיים". סיגל הצליחה לשלוף במקום מורה מקומית דוברת עברית ותמי התענגה על חילופי דברים עימה. כשלושת רבעי שעה אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו מהחיים. ואחרי שעינגנו את החיך והקיבה במטעמי המקום, נותרו לנו עוד 10 קילומטר עד לקאריק.

אי משם הדהד קול:"עלייה…".

מתעבת עליות אנוכי. דיוושתי מתנשמת ומתנשפת, כשהזיעה קולחת תחת מעיל הגשם/רוח שלי, כשאני מציבה לעצמי מטרות קטנות קדימה: עד העמוד הזה והעלייה וודאי תסתיים, עד האבן ההיא ואפשר יהיה להתרווח במושב האופניים בהילוך גבוה יותר,

עד הכבשה הזאת ואז אולי אעצור- ולא עצרתי.

דיוושתי נואשות תוך שאני עוקפת את הרוכבים המנוסים והשלמתי את מבצע העלייה ראשונה אפופה בתשבחות שהחברים הרעיפו עלי ובחדוות ניצחון תרתי אחר המדליה.

בהמשך זכינו (ובצדק) בהרבה ירידות באופניים, כשהשפתיים מעוגלות בחיוך אדיר והלב פועם שכור אדרנלין. איזו הנאה להפקיר עצמך, אם אפשר, למהירות הגוברת, כשהרוח שורקת באוזניך. משנגלתה האכסניה בתום 10 קילומטר נפלה ההחלטה: כל החפץ יוכל לממש את מה שחברים רבים, בכללם שפחתכם, החמיצו ביום הקודם – להגיע למצוק

Slieve League- Mountain of The Flagstones) בדרך למזח של טילין.

…היו כאלה שטיפסו פעם שנייה כמו אריאל,דב, ראול …

הפעם, אמרתי לעצמי בסלחנות, נראה שיש היתר מיוחד

גם להרפות מדיווש בעליות התלולות.

קצת הובלנו אחר כבוד את אופנינו ובעיקר דיוושנו ו-לא היה קל!!!

בהגיענו למצוק פרצנו בקריאות ניצחון. עמדנו באתגר! להפתעתנו כבר ניצבו במקום לנוכח עינינו עדה, עודד ושמעון, כאילו מאז ומתמיד הם שם, כובשי פסגות.

"כל הכבוד עדה" קראתי לעברה "פעם שנייה?" מסתבר שאם מוחמד (שמעון) מסרב לדווש אל ההר, ההר (המצוק) מגיע אל מוחמד (שמעון) וצמד מרעיו, וזאת תמורת שטר בודד של 20 יורו.

זכינו ביושר בכל ליקוק מגביע הגלידה שקנינו בראש המצוק. וכך, כשהגביעים (של הגלידה) מונפים בידינו למרומים ומצהלות הניצחון משתחררות מגרוננו, הנצחנו את רגע השיכרון.

הקפה שדב גזית הכין לנו בפסגה היה שחור, ממריץ ומפצה על כל קושי.

"איך היה?" שאל מאיר כששבנו, "נכון שהיה wow?" ואני השבתי: "תאר לעצמך צברי wow

של כולנו, מלוכדים בהתלהבות אחת אדירה".

והיה שווה כל דיווש וכל מאמץ התכווצות לשרירי הרגליים הזועקים.

 רכיבה אל ארדרה Ardara והקבר למרגלות המפל

ביום שישי, ביציאה צפון מזרחה לArdara מאכסניית Slieve League  שבקאריק,

זירזף מטר קל שהעלה ערדליים על רגלי אריאל והערות וחיוכים על פני החבריא.

חכו, חכו- טען אריאל- נראה אם תחייכו כשהגשם יתעצם… אולם משחדלו הטיפות נחלצו גם הערדליים ולא נודע כי באו…

כשמבטיחים לך דרך קלה ללא עליות ובייחוד כשמציינים שיהיו ירידות בלבד, מן הראוי להסתפק במנוד ראש ספקני- אין חיה כזו!!!

אמנם שבעת הקילומטרים הראשונים התגלגלו בניחותא ואפילו בירידות עוצרות נשימה כשטור הרוכבים מתפתל לו ללא חריגות, אולם העלייה לא בוששה לבוא.

כשהרמתי ידי בעלייה, דהיינו, הרמתי רגלי מהדוושות בהובילי אחר כבוד את אופניי,

הביע אריאל תמיהה: את? שהיית אלופה אתמול? ואני התנצלתי והסברתי שאי אפשר לנוח כל הזמן על זרי הדפנה.

אין יום רכיבה ללא הפסקת קפה משובחת.

בשל צמצום כמות האבקה השחורה, נאלצתי להסתפק בכוסית קפה בצוותא עם שמעון-

את תשתי מצד אחד ואני מצד שני- הוא אמר,

אך משנטשתי לזמן מה את המקום ושבתי לשאול מה קרה לצד הקפה שלי, הרביצה בי המציאות, דהיינו עדה (שתפסה את מקומי) את הלקח לחיים:

כל הנוטש קפה (או להבדיל כיסא) –

מסתכן בכיבוש הרכוש הנטוש.

בדרך אל המערות שעל חוף הים Maghera Caves עצרנו על ידי מפל מים. מפל הינו תמיד מראה משובב נפש הדורש צילום.

למרגלות המפל סבבו פרפרים סולאריים סביב מצבה שנשאה תמונת אישה צעירה ויפה ומלאכים מכונפים וצלב עטור ורדים ביטאו את אהבת וערגת בני משפחתה שנותרו מהעבר השני של החיים. המקום הפסטוראלי, שאון המים המפכפכים בין הצמחים הירוקים והקבר המסתורי (לא היה שום אזכור של תאריך לידה או מוות) הישרו בי ריגוש ותחושה מעולם אחר. לא יכולתי שלא להעתיק את השיר הנוגע ללב על Siobhan היפה:

Resting beside a waterfal

  in peaceful sleep

He awaits us all

God will link the broken chain

When one by one we meet again

We will love and miss you eternally

Our beautiful angel of the north

ולהלן תרגום חופשי שלי:

נחה למרגלות המפל

בתנומה שלווה

הוא ממתין לנו לכולנו

אלוהים ילחים את השרשרת השבורה

כשניפגש שוב יחדיו אחד אחד

נאהבך ונתגעגע אלייך לעד

מלאכנו היפה מן הצפון.

 גוונו הכחול של הים עם כתמי חום של אדמה התמזגו עם צבע השחקים.

אחרי הדיווש על מרישי העץ בוססנו רגלית בחול הים הזהוב בדרך אל המערות. החוף הרחב היה זרוע פגרי אצות ושריונות סרטנים.

סיגל שלנו חשה חובה לשתף את בן זוגה במראה כשהיא מכוונת את הסמארטפון שלה אל החול, המים והסלעים. במערה אחת סדוקה עשינו מטרים ספורים בין לוחות סלעים מלוכסנים כשאנו נתמכים באבן הרטובה. ותו לא. אל שאר המערות נבצר מאיתנו להיכנס מאחר ופני הים עדיין היו גבוהים מדי. מפח נפש…

בדרך חזרה ראינו את התקדמות השפל והתגלות מפרצונים ואיים של קרקע. משפחה מקומית הזמינה אותנו לבקר בגינתם היפה והירוקה כסיפתח לעיר ארדרה. משמעות השם ארדרה הוא הגבעה הגבוהה של המבצר.

לארוחת הערב התכנסנו במסעדת Nancy.

נכספתי לאי אילו שירים לקבל את השבת.

עופרה לידי ומוני מולי סברו שאין זה ראוי,

אך: צדיקים- מלאכתם נעשית בידי אחרים

וכשמתי פתח ב"שלום עליכם מלאכי השלום"

כולם הצטרפו.

 רכיבה מעגלית בשבת

את השבת בילינו ברכיבה של 48 קילומטרים באזור. הפעם כמעט ולא נצפו כבשים באחו הרענן. שיחי הפטל לאורך הכבישים הצרים פרחו בורוד בניגוד לשיחי הפטל ביום קודם לכן, שפריחתם הייתה צחורה.

אירוסים צהובים בצבצו בין שרכים ירוקים. בעקבות נזיפה ביום קודם החלטתי לרכוב באסרטיביות ולדבוק בעקשנות במקומות הראשונים.

כשהתנשמתי והתנשפתי בעליות שאלתי את אריאל "איך אתה מרגיש כשמתנשפים בעורפך?" סירבתי לקבל את התיקון "נושפים בעורפך".

דוב, מייד וללא עוררין, אישר לי השתתפות ב-iron woman.

אחרי החטיף הטעים שקניתי בסופרמרקט בעקבות מוני גיליתי שקסדתי נעלמה. נתקפתי בהלה כשחשתי "חשופה בצריח".

מאיר המאסף לא איבד עשתונות ולאחר חיפוש עקר בסופרמרקט בירר במכשיר הקשר ומצא שקסדתי נישאה אחר כבוד על הסבל של אופניו של שלומי.

 לא כתבת על בית הקפה הנחמד שבילינו בו בשבת בהפסקה על שפת הים(אחרי איבוד הקסדה שלך

בית הקפה עם התקליטים והמוסיקה והקפה המשובח…ואפילו שירותים צמודים…

וכמובן השמש הנהדרת…

מוזיאון הדולמנים היה סגור אך מקומיים הורו לנו את הדרך אל דולמן גדול ומרשים, שריד בן 5000 שנה שהתנשא במעלה גבעה על שטח פרטי, שני סלעים מגליטיים (גדולים) נשאו תקרת סלע מגאליטי. אפר המתים שנשרפו אחר מותם נשמר בקברים כאלה.

כמובן שהצטלמנו והפעם הפעילו צלמינו את הסטופר והצטרפו לתמונה הקבוצתית בקדמת הדולמן.

לפתע הבחנתי בצפרדע קופצנית, שמתי נפשי בכפי וניתרתי בעקבותיה אלא משהצגתי את שללי בפני החברים הם לא הגיבו בהתלהבות לה קיוויתי. מילא, עוד צפרדע שנאלצתי "לבלוע".

שני לילות לנו בעיירה מסבירת הפנים ארדרה, שהתהדרה בדגלי המדינות המשתתפות במונדיאל.

המוזיקה האירית הקצבית של שלושה כלי מיתר ושני כלי נשיפה והשירה הערבה בפאב הנקרא the corner חתמו שהות מלבבת בעיירה זו.

חוזרים אל דונגול -סיום הרכיבה

כשדיוושנו בדרך חזרה מארדרה אל דונגל, הצליח אריאל חד העין להבחין באירי המכסח את הדשא בגינתו במכסחת יד ולזהותו כאחד מנגני הפאב, בעצם, הנגן העיקרי. הרכיבה הופסקה וכולנו התייצבנו לתמונה קבוצתית עימו.

איזה יום! יום אחרון לרכיבה.

מעולם לא נהניתי כל כך מהרכיבה.

יצאנו לדרך חמישה עשר רוכבים.

על כל רוכבת- שני רוכבים גברים.

סיגל, האלופה שלנו, נפצעה אמש בתאונה.

לא, לא תאונת אופניים, אלא תאונת מקלחת.

להבא- הצעתי לסיגל- רכבי במקלחת באופניים- כך תוכלי להיות דרוכה ולציית לכללי הבטיחות.

אמנם ידעתי שאין לסמוך על הבטחות לירידות בלבד, אולם, העליות שנרמזו מראש לגבי תחילת הדרך אכן לא הפיקו מגרוני את ההתנשפויות מקדמא דנאן. האם ייתכן שהיה זה שכר לשבוע של אימוני רכיבה?!

הייתי רוצה להאמין בכך.

התנופות מן הגלישה מטה הטיסונו אל ראש הפסגות הבאות והנתיב נגמע כמעט בנשימה אחת.

בהפסקת הקפה ערב לי המשקה כל כך, שאפילו ביקשתי תוספת ואין זה מובן מאליו לגבי אחת שהדירה רגליה מן הקפה החזק בימים הראשונים.

גם בבירה טהורה שלחתי שפתיי לראשונה רק בערב הקודם, כשעדה הגישה לידיי לראשונה את המשקה שבלעדיו אין חווית אירלנד מושלמת.

טוביה השמיע באוזניי עצת רוכב ותיק לטירונים (ואני ציפיתי להתעשר בניסיונו) שעליי ללמוד להשתחרר בהפסקות מן הקסדה והתרמיל.

צריך לדעת להתאוורר.

הדרך לא הייתה משופעת בכבשים, אך בכל זאת זכינו לפגוש מעט כבשים חומות קלסתר ואפילו כבשים חומות צמר. הטלאים הרכים והשובבים כשהתאוותה נפשם בחלב, דילגו בקלילות אל אימותיהם ותחבו ראשיהם בנגיחות מחוצפות אל מושא חלומותיהם.

ביום זה פעל אריאל למען התיעוד ההיסטורי לדורות הבאים.

הוא הקליט משפטי מפתח שלנו בוידיאו וגם קידם אותנו על הגשר בצילום רכיבתנו.

"חסרת לנו, סיגל"- הודעתי לה כשגלגלינו נשקו לקדמת מלון mill park המוכר בדונגל- "שני חברייך לעישון, מתי וראול חשו מין טעם 'מר' בלעדייך" (יום קודם, בהסכמתה, הצעתי כינוי לשלישייה זו: סמ"ר- דהיינו סיגל,מתי וראול).

בעקבות קביעתם הנחרצת פה אחד של החברים על קסדתי הנקלית, הבינותי שביצוע גזר הדין הינו בלתי נמנע. הקסדה האומללה נידונה למוות (על לא עוול בכפה) ואחרי התקלפות כיסוייה הדקיק לאחר שהרהבתי לקפץ עליה, השליך אותה אריאל לפח ככלי אין חפץ בו.

. הייתי מרחיבה יותר על הסיום…היום האחרון לרכיבה…החזרה למלון בדונגל…קריאות השמחה שחזרנו כולנו שלמים ובריאים

אך מהול בעצב …"כבר נגמר????" החיבוקים הכנים שהיו …נוצרה קירבה בשבעת ימי הרכיבה…

אריאל שמצא לנכון להודות לכל אחד ואחת בלחיצת יד חמה על שניאותו להצטרף אליו ל"מסע" באירלנד הקסומה…רגע מחמם לב לדעתי…

מסיימים בדאבלין

סגירת מעגלים חביבה עלי ביותר.

ביום ראשון 22.6 סגרנו את מעגל אירלנד,

והיכן אם לא בבירתה היפה דבלין?

ואם בחתימה עסקינן, איך לא נחתום בדיו הפולקלור האירלנדי, דהיינו בפאבים?

ואכן, סיור פאבים לילי היה הסיום הנאות.

יצאנו בעקבות המדריך בתום הסעודה האחרונה במסעדה האירית באזור הטמפל בר.

תם טיול האופניים שלנו בחבל ארץ דונגול בצפון מערב אירלנד. 282 קילומטרים טבין ותקילין גמענו ברכיבה בדרכי האספלט הצרות המתפתלות בין הגבעות, שבמושגים שלנו יכולנו בקלות לכנות לא אחת בתואר הרים.

חלקים גדולים מנתיבנו עברנו בדרך הנקראת

 Atlantic Way Wild, שלפי מערכת המושגים שלי הינה מושג מקביל לשביל ישראל שלנו.

הוותיקים העניקו דירוג גבוה לטיול רכיבה זה.

עבורי היה זה טיול רכיבה ראשון, טיול מיוחד וחווייתי.נהניתי מהרכיבה בנופים הירוקים כשהחזה מתרחב בחדווה ובגאווה לקלוט את האוויר האירי הצח. שמחתי להכיר אנשים נפלאים כמוכם.

התפעלתי מהארגון המושלם של אריאל על נוהלי הבטיחות,העזרה לזולת ואחוות הקבוצה.

עוד ימים רבים יהדהדו באוזניי בשמץ של נוסטלגיה השריקות של עודד והקריאות "אוטו אוטו…" שעברו כגל בין הרוכבים.

הייתי כותבת על השלוב המוצלח של שהייה בת יומיים בעיר הגדולה לבין הרכיבה בנופים המדהימים…בין עיירות וכפרים…מראה הבתים…הפאבים המקומיים…האנשים החביבים בכל מקום…אפילו על נהג האוטובוס החביב ששר לנו את השיר שלנו בנסיעה לשדה התעופה  ביום הפרידה מדבלין :

                                             In Dublin The City …

תודה לכולכם, כי כפי שמוני אמר לי עוד טרם הנסיעה: "הכי חשוב בטיול זה – האנשים".

פורסם בקטגוריה טיול רכיבת אופנים באירלנד | כתיבת תגובה

קמפוס אילת 30.01.2014

יום שני לקמפוס            אילת                                        31.1.2014

בשבע בבוקר מתייצבים ל"ו צדיקי חוג גיורא (כולל "דן ועד אילת") במקלותיהם ותרמיליהם באוטובוס.

ארבעה בני זוג הסתפקו בייצוג יחיד למבצע עובדה (OVDA ), סליחה עובדה (UVDA).

לאחר 27 ק"מ של נסיעה, כשמבכים את סכומי העתק שהושקעו בגדר המערכת, מגיחים החוצה לתחילת המסלול בסימן עתק (ETEK )- תמילת נחל עתק – גב שהשיטפון כיסהו בחול כדברי דן.      כוחותינו מדלגים על האבנים והסלעים, נועצים מקלות לתמיכה וייצוב ומתדלקים בסוכריות לקריץ של מאיר ובעוגת יום הולדת שעידית מעבירה לציון קרבתו של אמנון אל סיום עשורו השישי.  דן טורח לציין אותנו, "האנשים הטובים והיקרים", כדבריו, בנתונים פוליטיים וספרותיים. אנו מאזינים לתיאורו הנפלא של מאיר שלו על ציד צבאים (גזלות) על ידי הבדואים.

אנו זוכים לפענוח צורת העפיפונים, גדרות האבן הנמוכות שהטייסים הבריטיים ראו על הקרקע – כך מכנסים את הצבאים. הייתם מאמינים ש-20 סנטימטר ימנעו מהגזלות לקפץ מעליהן, והייתם מאמינים  שאנשים השתמשו בטכניקה זו לפני 7000 שנים?

שמות מוכרים כמו דוד בן גוריון, יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין ועוזי נרקיס נקשרים למבצע עובדה וחתימת חוזה השלום עם ירדן.

וגם שמות קצת פחות ידועים, כמו אליהו אפשטיין (אליהו אילת,  שגריר ישראל בארה"ב ובבריטניה) וגרינבאום (יצחק גרינבאום, שר החוץ הראשון) עליו הוטל לתת הכשר-פסק הלכה בעניין המבצע.

"כשתגדל, עשה כל מה שיגרום לך אושר ובלבד שלא תהיה לסגן" – עצה שאנו מאמצים מפי אביו של דן ומנידים ראש בהבנה לגבי יגאל אלון שנאלץ לסבול מתסמונת הסגן.

בזכות מבצע "עובדה" מ- 1949 אנחנו מטיילים באילת הישראלית ולא הירדנית. ואנחנו מאמצים את איומו של בן גוריון שלא להתקיף, אך במקרה הצורך – להתגונן בהתקפה. מסובך?? ככה זה בחיים.

היום איננו עוסקים בפולחנים, כמו מקדש הנמרים בו עסקנו אתמול, אולם אנחנו מדלגים כנמרים על מצוקי נחל עתק ומסתייעים בששון בידיות הברזל הנעוצות בסלעים. באמת נמרים. ביחוד אני מתרשמת מן הצועדים נטולי המקלות. כמו חנה, למשל. האם מישהו היה מעלה בדעתו  שאיילה קלילה זו כבר דילגה מעבר לשמונה מנייני שנים?

לא רבים הגוונים שמזמן לנו עתק. על רקע הטרשים בגווני החום מרשימה שורת המטפסים הצבעונית שלנו ומפתה להבזיק צילום המשלב את תצורות ההרים. אצבע אלוהים – אכן יקום אדיר בראת ואצבע אלוהים המתעגלת מעל לערוץ הינה אובייקט מושך עין ומצלמה.

השמיים גבוהים וצחים בתכלת שלהם ועבים קלילים צחים מותירים בהם  רישומם. אמנם לא רב הירוק, אך בכל זאת  ניתן למצוא שיחי מוריקה (מוריקנדיה) וסילון סגולי פרחים.

                           מוריקה  מבריקה                                                          סילון קוצני

שיחי רכפתן זכר צהובי אבקנים ואפילו שיחים שעליהם הירוקים הגלדניים עזי צבע. זהו הצלף הסחוסי שניחן בכישרון להטות את עליו כך שרוב  שטח עליו יחמוק מקרינת שמש ישירה. הפלא ופלא – צלף זה נטול קוצים, ואולם אינו נטול הגנה מבעלי חיים זללניים. הנמלים שהוא  מפריש עבורן סוכר – עברו קורסים במלחמה כימית אצל סאדאם חוסיין ,

                                    צלף סחוסי

 אמר לנו דן. הן אלה הנחלצות להגנתו בהתיזן חומצת נמלים על אוכל עשב פוטנציאלי. היזהרו חברים!

נחמד למולל עלים ירוקים של כוכב ריחני וליהנות מריחם העדין.

יהודה שלנו איילה שלוחה. כחץ מקשת מגמא הוא מרחקים. יוחנן המתבונן בתשומת לב על צאן מרעיתו מטיף לי מוסר כשאני חורגת מן השביל: "חכם השביל מן ההולך בו", הוא מצטט פתגם ערבי. יהודה לעומת זאת אינו נכלל בקטגוריה – השביל אינו חכם ממנו וכשאנו מתקשים בטיפוס על מצוקים חלקלקים הוא מושיט לנו קצה מקל לאחיזה.

בצל המצוקים, אחרי שבני מעינו שבעו נחת, מגיע זמן איכות לנשמה. דן משנס מותניו, מושך בחגורתו מעל לפופיק ובעמידת סימן שאלה הוא נושא ונותן עם כוכבת קרית אונו, השחקנית יעל, בקטע ממחזה של התיאטרון  הקאמרי     (  "מלאכת החיים" מאת חנוך לוין). אכן מגיעות להם מחיאות כפיים.

אנו ממשיכים בדרכנו. אפליקציית ה run keeper  שלי הינה הקונטרול להבטחה של דן: 17 קילומטר, והיא מדווחת בקול על מספר הקילומטרים שאנו גומאים וחברי למסע משגרים  אלי שאילתות באשר לדיווחי.

בפסגת ההר משתרעים מעפילים צמאי שמש מלוא קומתם על אדמת הקודש ואני מצלמת את יהודה ואת אסתר המסוגלת במנח זה לנהל שיחת חולין קולחת.

מראש מעלה גדנע המכונה גם מעלה תמנע אנו משקיפים לעבר פארק תמנע, מדווחים על הפקת הנחושת במאה 12-14 לפני הספירה  וניסיונות חידוש ההפקה בהנחיית  בן גוריון.

דן נוקב במספר "500 מיליון" שנה ביחסו אותו לתצורת תמנע. והוא נעזר בספרו של מאיר שלו כדי להדגים עליית שכבות קרקע. בתום ההסבר הוא מצווה על דקת דומיה ואנו מתייחדים עם ההיסטוריה והנוף ואהבת הארץ.

למעלה משמונה עשר קילומטר מציגה האפליקציה שלי וגם של "רעה לנשק", מארג'.

                                                                     אכן, עשינו זאת, ובגדול.

פורסם בקטגוריה קמפוס אילת | כתיבת תגובה

פורים במעגל

משתלחים לחלל הצלילים
סובבים מרקדים מחוללים
שוטפים במרחב, מתעגלים
קמעא מתגבהים ועולים
איש איש בצעדיו
יחידי, משולב,
איש איש תרומותיו
למכלול ליחדיו
לאוויר, אווירה
לרוחות יצירה :
במגבעת חסידית
חליפת שיער בלונדית
מסיכות שמסתירות
זוג אוזנים מזדקרות
אף כנפיים ענוגות
ברפרוף, כמו נמוגות…
שפתיים לשפתיים מתחייכות
במילמול מילות ברכות
ראשים מתהנהנים
באחוות שכנים
טפיחה קלה על גב
אגב שלום רחב…
נוהרים בהפוגה
לקפה וקצת עוגה
בסמיכות לתקרובות
מחליפים שיחות קרובות.
הכול כביכול כה שמח
ראוי לחג המבדח
הן העולם עגול פתוח
ויש חדווה ומצב רוח
עם השירים והמנגינות
מתענגים על הטעימות
משתחררים
מתבדרים
מסתחררים
מתמסרים
עולים עם הגל…
אבל…
משהו בפנים עמוק בלב
נותר משום מה מרוקן ורעב
בשולי החיוכים פעורות
שקערוריות
וטיפות סמויות זעירות
זערוריות
טיפות סומות
תלויות עמומות
דמומות הן מתאפקות
כמעט נאנקות…
משהו בהסתר
אינו מרפה, דוקר
משהו אחר
פשוט חסר.

פורסם בקטגוריה לא לילדים | כתיבת תגובה

ברובע העתיק בצ'ונגצ'ינג – 6.10.13

 ערב.  כותבת על השולחן הקטן הבולט מדופן התא של  רכבת הקליע המהירה לצ'אנגדו. בתא הנקי ומואר המכיל מושב דו קומתי מכל צד, ישובים על הספסלים התחתונים ששה מבוגרים ופעוט. אנוכי הזרה היחידה בין הסינים. זה עתה סיימתי מספר פלחי פומלה (פרי הנמכר עתה בהמוני דוכני רחוב) ועוגיית ירח (moon cake) מתוקה וטעימה.                                                                                                                      היום האחרון שלי בצ'ונגצ'ינג החל בסנדוויצ'ים שהכנתי לאחר קניית הבוקר מפרוסות שפרסתי במאפה המאנטאאו (מעין כדורי לחמנייה לבנים המוכנים על ידי אדים בסירים העגולים עם הרשתות המולבשים זה על גבי זה כמגדלים) ומחביתה שטיגנתי עם הרבה בצל ומעט שמן (במדינה שמטביעה את מאכליה בשמן). מונה ואני אכלנו בתיאבון עם קפה (אמש קניתי לי ספל פלסטיק למטרה זו ומונה שתתה מתוך אחת מקעריות המטבח) ואמה רק ניקרה קמעא (היא הייתה מוסיפה שמן).     יצאנו בעקבות מונה המנווטת בעזרת אפליקציית הmaps הסינית והסינים המקומיים אותם שאלה בשפתם. שני אוטובוסים שהובילונו במורדות ועליות נפתולי העיר הגדולה ועשו דרכם במרומי מחלפים גבוהים וארוכים, איפשרו לנו להזין עינינו במפלסים של עיר ההרים, בגגות הבניינים שמתחתינו וברבי הקומות המתנשאים מעלינו ובנחלים העוברים בקרבה, הביאונו לאחר כשעה למחוז חפצנו:  הרובע העתיק צצ'יקואו (Ciqikou), השוכן לגדת הנהר ג'יאלינג ממערב למרכז העיר.                                                            אך הצבנו רגלינו על המדרכה משך את עיניי מתקן קטן בידי סינית צעירה, שממנו השתלשלו שקיות פלסטיק קטנות שקופות ( ב 5 יואן) , שבכל אחת מהן שחה לו דגיג זהוב זעיר.                  טיפסנו במדרגות היישר אל סימטת פלאות  ססגונית הומת אדם. זהרורי מים קיפצו מתוך קערת מתכת שבקרקעיתה נצצו מטבעות כסף כשגבר פעור עיניים משפשף את כפות ידיו בידיותיה. ניסיתי גם אני, תחילה ללא תגובה, אולם לאחר ששיקעתי את ידי ושטפתים בקערה ופעלתי בתשומת לב לפי ההנחיות מחככת כפותי בידיות, החלו אדוות מים לשרטט שירטוטים מדהימים על פני המים וטיפות מים זעירות פצחו במחולות לקול מצהלותי. המשכתי בדרכי כשזרמי אנרגיה ממשיכים לרטוט בידיי.                                                                                             חגיגה של טעמים,צבעים, ריחות וקולות הציע הרחוב . אומן שערות סבתא מסוכרות גלל על קיסמי עץ פרחים וכוכבים צבעוניים לפי בחירת הקונים, והיה מעניין לצפות ולצלם את תהליך היצירה ואת הצרכנים המאושרים בטרם תלשו בשפתיהם פיסות  מהתוצר המתוק.                    מוכרת עוגיות לשה אבקת קמח אורז עם נוזל צמיג , ובעודה מרימה בידיה את גליל הבצק ומניפה אותו בתהליך הדומה ליצירת אטריות הנודל נטוו ממנו שערות עדינות כקורי רשת דייגים. היא תלשה גושי שערות קטנים וטמנה בתוכם מה שנראה כאבקת סוכר חום וערכה את העוגיות הלבנות הקטנות המוארכות זו לצד זו בקופסיות פלסטיק שקופות.                         בחרנו מספר עוגיות צבעוניות ויפהפיות ממגשי רשת: אחת הנראית כעוגיית שוקולד אך עשויה מאורז שחור , אחרת גלטינית שקופה ועוד עוגייה צהבהבה עם מילוי אפונה מתוק (מסתבר שיש להם אפונה ירוקה, אדומה וצהובה והם עושים בה שימושים רבים, אחד מהם הוא הארטיק החביב עלי). טעמנו דוגמיות ממתקים ומאפים מגוונים וקנינו לפי משקל. שילמנו 3 יואן על מניפת בצק נוקשה מלוחה וטעימה ושברנו להנאתנו חתיכות.                          היו שם בלי סוף מאכלים של נודל ותפוחי אדמה וטופו שהוגשו בקופסאות נייר, ושיפודים של נקניקיות ושל מלבני טופו מטוגן ושל פירות משופדים בחן. מגוון תכשיטים וצעצועיחם וקופסאות גפרורים מצויירות וספרונים ובגדים ומה לא?…                                                   אטרקציה אחרת ששבתה את לבי הייתה כתישה בעזרת אלת עץ ארוכה בעיסת אורז צמיגה שהייתה בקערת אבן גדולה שניצבה על הקרקע. גם אני חשתי להתנסות בהנפת האלה אל על וניתוקה מהעיסה הצמיגה והלימתה מטה בכוח וחוזר חלילה, כשאני משמיעה קולות קרב משולהבים ומונה מנציחה את הארוע בוידאו.                                                                     האופוריה ששרתה עלי התפוגגה עם עליית צפיפות ההמון הסואן,שהקשה על התקדמותנו. היות ואף אחת משלושתנו אינה מתנשאת מעבר  ל 160 סמ (לאחר תוספת מאמץ), המעקב המרוכז זו בזו לבל נאבד זו לזו,   לא היה עניין של מה בכך. אי לכך הייתה הקנייה המשולשת של מגבעות (בה השקענו הרבה מדידות והתחבטויות)  רעיון מצויין (שעולה בקנה אחד עם חיבתי הידועה לכובעים)  ובאותה הזדמנות כבר הוספנו לגרדרובה שלנו פריט לבוש פלאי שהמוכרות הדגימו לנו את הפיכתו מסוודר לשכמייה ולצעיף…              כך, חבושות בשתי מגבעות אדומות ומגבעת פחות בולטת לאמא ,פילסנו דרכנו הלאה.                                              הצטרפנו לקהל שהתקבץ סביב דמות שישבה על שרפרף (היינו חלוקות בשאלה אם זה גבר או אישה, מן הסתם גבר) משרבטת בעיפרון פחם את קלסטרה של סינית צעירה שישבה עלשרפרף ממול. בניגוד לכל הפעמים הקודמות שנכחתי בציורי רחוב,  גמלה בי מייד ההחלטה להתייצב בתור הלקוחות ולהמתין בעוד מונה ואמה ממשיכות להסתובב.    הישיבה מול הצייר החלה כחווייה מרוממת עבורי. החיוך לא מש מפי בעודי נועצת מבטי בעוברים ושבים החולפים על פניי ברחוב כסרט ונעצרים להתבונן בתהליך היצירה. נהניתי מהבעות הסקרנות והריכוז של הקלסטרים השונים שתחבו ראשיהם נשים וילדים צעירים מעוצבי שפתיים, גברים קצרי שיער ומלוכסני עיניים, צעירים בעלי רעמת שערות זקופה, ילדות קטנות ותינוקות הנישאים על כתפי הוריהם. היו פרצופים שתווי פניהם היפים היו חגיגה לעין וגם התווים המכוערים לכאורה היו תאווה לעיניים, והבעות הפנים – ממש להתמוגג.                           צלמי את אמא שלך – ניסיתי ללחוש למונה כשאני עוקבת אחרי פיה הפעור של האישה הסינית הדקיקה ולשונה הנעה אט אט ומלחלחת את שפתיה בריכוז.את יכולה לסגור את הפה – אמרה לי מונה ואני, ששרירי החיוך שלי כבר החלו לרעוד, לא ידעתי שהצייר בחר להתעלם מחיוכי ולצייר לי חיוך צנוע ביותר. ואזי החלה הנפילה. הצייר שינה את זווית דף הנייר ואני הסטתי מבטי לעבר הקווים המשורבטים. המסגרת הבהירה שנדמתה עולצת למדיי הלכה ולבשה פחם ןצללים קודרים הלכו ומלאו את נשמתי. ראיתי כיצד חורץ הפחם, מרחיב ומאריך את קמטי השחוק עד כדי יצירת מעין שפם. לא- צעקתי באלם – מחק את השפם הזה. המגבעת בציור הלכה והודגשה. בלחיי העמיקו שקעים כהים ובנפשי הלכה והצטברה משטמה כלפי הדמות המצויירת.                         והצייר – לא פסק. חדל – זעקתי בפנים חתומים , אך הוא הוסיף ונגס בגבולות קלסתרי וחידד את סנטרי והעמיק את קמטיי. כשאחז במחק ייחלתי בלבבי שיעבירו בערוצי הפחם ויבהיר את הצללים וכמעט אמרתי להשמיע איזו הערה (לא שהיה מבין אותי), אך בגבורה עילאית נהגתי באיפוק ואפילו יצאתי מעצמי והתבוננתי מבחוץ וגמרתי אומר להשכיל מההתנסות.        יקירתי- אמרתי אל לבי – :-יתכן שכך את משתקפת לאחרים. מן הסתם את מתעלמת ממראך ומגילך. אנו רואים עצמנו (ולא רק את עצמנו) מנקודת מבט סובייקטיבית כפי שהיינו רוצים להחיראות, ובכלל : אין אובייקטיביות בעולם וקיבלת הפעם שיעור טוב לחיים.                                                          הצייר נפנף את הדף ואני, שייחלתי ליותר אבקת פחם שתתעופף מהדף, הפטרתי בשקט את המילים שעלו על דל שפתי 'מכשפה זקנה' (ואפילו מונה המבינה אנגלית לא שמעה) ופסעתי בצייתנות בעקבות האיש אל מכונת הניילון ועוד קיוויתי שימחק עוד קצת בתיקון האחרון.       יום אחרון בצ'ונגצ'ינג בחג הלאומי של סין בו ביליתי עם אישה סינית בת גילי שמלבד   thank you  ומקבילתה הסינית 'סשיי שה' לא נקשרו בינינו כלל מילים הסתיים בכל זאת .בחיבוקים ואפילו נשיקות ( מה שממש לא מקובל אצל הסינים).                                                            רכבת הקליע כבר עומדת להביא את מונה ואותי ליעדנו. התא אפוף ריח נעים של אוכל שהסינית הצעירה קנתה בקפיטריה .הפעוט המתוק שלפני דקות ספורות ייבב (אולי בשל הלחץ באוזניים המתעצם כשהרכבת חולפת במנהרות)  עסוק בלעיסה. מונה עדיין שוקדת על שינון המילים במחברת העברית שלה  ואני מסכמת את חוויות היום ומגניבה מבט אל המגילה המנוילנת שבשקית. האם הזמן יצליח לחבב עלי את בת דמותי האפלה?

פורסם בקטגוריה ללא קטגוריה, סין | כתיבת תגובה

יום ששי שגרתי (למדי)

כבר שבע ועשרים בערב, כמעט שבת, אך צללי הערב עדיין לא נחתו על העולם והיום עודנו מאיר ורחב ופתוח, וזה נפלא ומרחיב את הלב. השבת עדיין לא נתגלתה בהינומת הקדושה העדינה שלה, אך נדמה שהעולם כבר מוכן לקראתה וממתין. רק הנביחות המתמשכות של הכלב בקצה הרחוב קוראות תגר על סדרי בראשית ופה ושם מבצבצים קולות מצהלות ילדים וטרטור מכונית חולפת.
הבטחתי לכלתי לכתוב והריני ישובה אל המחשב ומעלה מילותיי בבלוג שלי.
מזמן לא כתבת שירים- היא אמרה.
אכן, מן הסתם טבילה במעיינות האותיות עשוייה לרענן וללחלח את עטי שייבש.
ולא שנמנעתי מכתיבה. הריני דבקה בקנאות ביומני ומעלה מדי פרקי זמן קצרים את המוצאות אותי, אולם לא באמצעות המקלדת ופעמים רבות גם לא בעודף כישרון.
והרי זכיתי במתנה כה ראוייה ליובל הששים שלי מעופר ואיילת – בלוג משלי.
ובכן, הבה אשרבט מחוויות היום הזה, שאינו יוצא מגדר הרגיל בחיי.
בעלותי על יצועי אמש אחרי חצות לאחר שובי עם דרור ורזי מאירועי הלילה הלבן בתל אביב (בחרנו ב"חמישי בקמפוס" שכלל הרצאות קצרות בנושאים מגוונים בפארק האקולוגי הפתוח במרכז העיר ונהנינו לשבת עם המון מאזינים כמונו על הדשא ולהקשיב בעניין רב), כבר ויתרתי על השכמה מוקדמת.
הגעתי בתשע למועדון הספורט שלי לשיעור פיטבול. אני ממש ממעיטה להשתתף בשיעורי הספורטן בעת האחרונה ובהחלט לא מזיק לעבוד על כל מיני שרירים קטנים ( ולא כל כך קטנים) שאיני מתייחסת אליהם ישירות בהליכותי הממושכות ובשחייתי. בעשר ריקדתי בשורה הראשונה בשיעור הזומבה. זה יופי של שיעור המונחה ע"י מדריכה מקסימה ואני נהנית לחקות את תנועותיה במוסיקה הקצבית והסוחפת.
אני דווקא מרוצה מביצועיי, במיוחד לנוכח העובדה שאני משתלבת למרות שאיני משתתפת בשיעורים לעיתים קרובות. יש לי את זה – אני יכולה לומר לעצמי בלי להשתחצן.
מקלחת טובה ואני בדרכי לנמל תל אביב. חברתי ג'יזל, שהייתה מורתי לצרפתית, הציעה שניפגש שם. נעתרתי למרות שביקרתי במקום ביום שלישי בפתיחת יריד המזרח ועוד שעות ספורות אהלך שם באימון ההליכה שלי. אני אוהבת את חוף תל אביב- תל ברוך- יפו ופארק הירקון.
בעודי מחפשת חנייה נשמע צלצול הטלפון שלי וכלתי איילת הזמינה אותי לאכול עמם במסעדה.
נאלצתי כמובן לדחות את ההצעה, אך שמחתי בה מאד.
כל פעם כשאני מגיעה לטיילת, מול הגשר המקושת המתנשא על הירקון, ולפני נפרשת תמונת מי הנחל על הסירות המשייטות בו, והים, והארובה של תחנת הכוח רדינג ,והאנשים על מגוון פעילויותיהם צועדים ,רוכבים, מתגלגלים, מתפסקות שפתיי בחיוך ואני מרחיבה את חזי בשאיפה חובקת עולם ואושרי אינו יודע גבול.
הצטרפתי אל ג'יזל ודייזי חברתה בקפה ארומה ורוח ים נעימה ליטפה את פנינו בעוד שיחתנו קולחת.

פורסם בקטגוריה ללא קטגוריה | כתיבת תגובה

תאילנד

חצות וחצי.
תחילת יום ששי 11.1.2013.
בחדרנו בעיירה מאה סאריאנג.
אורי שלי (העונה רק לשם לוסיו) יושב על מיטתו רכון על צג המחשב שלו. בדרך כלל הוא שקוע בלימוד אינטנסיבי של השפה הסינית שכולל השמעת צלילים משונים שכל שינוי בגובה או משך והטעמה של הצליל מכוונים למילה אחרת. עתה הוא מעביר ומגולל טקסטים עלומים לגבי.
אהה, הוא עובד על האתר שלו הנקרא אקדמיית הצב.
לפני דקות ספורות העלה בסקייפ את אחיו עופר על משפחתו , מה שגרם לי להתמוגג מנחת.
הם נסעו היום לחוות את השלג בירושלים.
איזה יופי.
החורף השנה סוער במיוחד ואפילו דימונה מושלגת ואילו אנוכי מחמיצה את השלג.
אורי כבר מצחצח שיניים ודוחק בי ללכת לישון.
מחר הוא יחזיר את האופנוע השכור (עליו הרכיבני היום בעקבות אמיר ודנה) ושנינו ניסע באוטובוס לצאנג מאי (נסיעה של למעלה מארבע שעות).
כל כך רציתי להעלות תמונה של רגעי ערב כשארבעתינו מתמודדים בהתמדה
בלעיסת סלט הפאפיה שקנינו בדוכן ברחוב.
התאילנדית הצעירה טרחה למעננו, כותשת בחריצות את רצועות עלי הפאפאיה עם שאר ירקות והרבה בוטנים קלויים. מששגתה ברגע של היסח דעת להשמיט לתערובת שרימפס, היה עליה לנקות מחדש את הכלי בשל הוראתנו המפורשת להימנע מכל מרכיב מהחי.
נפרדנו לאחר תשלום 100 באט עבור ארבע שקיות סלט מהמוכרת החייכנית שחברה מלווה אותנו בחיוכו הנפלא.
וכך, ישובים על יד שולחן העץ הניצב על מפלס הבטון בקידמת חדרינו, עסקנו בפעולת לסתות כשאור הפנס החיוור מבליח בחשיכה ואיוושת מי הנהר הזורם למטה למרגלותינו מהווים רקע קסום. הדקל שגזעו בוקע מהבטון לידינו נוטה באלכסון גאה לכיוון הנהר מתנשא בהתחשבות מעל הגג ונושא את אגוזח הקוקוס הירוקים שלו בחיק כפותיו. הגזע חרוץ בגומות שיאפשרו למטפס מיומן להגיע אל צמרתו ולקטוף את פריו .
הגיעה עת לישון.
הלילה כבר לא אקפא מקור כמו אמש.
אני מצויידת בשתי שמיכות.
לילה טוב מטה סאריאנג.

פורסם בקטגוריה ללא קטגוריה | כתיבת תגובה

יום הולדת חמישי לזוהר נכדתי

היום יש לנו סיבה להתרגש
כי זוהר שלנו ממש בת חמש
ארבעה נכדים לי, אח"כ נכדה
סוף סוף בת בין בנים, בת אחת יחידה
כיוון שנולד עוד נכדון לי, אביב,
כבר אינה הקטנה ביותר מסביב.
זוהר ילדה חמודה עד מאד

ילדה שאוהבת לשיר ולרקוד
תנו בידה איזה דף וצבעים
ומיד יתקבלו ציורים מופלאים
מוכנה היא תמיד לעזור במטבח
עם אמא או סבתא, אפילו עם אח

טחינה תדרוש וגם שוקו בלי קש

עוגת שוקולד בקערה היא תבחש

להכין לביבות בנקל מסכימה

אלופה בגירוד תפוחי אדמה

מחסלת בקושי לביבונת חמה

ואט אט בשקידה סופגניה טעימה

(כמובן  בלי ריבה
זאת זיכרו להבא)

באמבטיה של סבתא בדיצה תשכשך

כי זוהר שלנו נקייה, ועוד איך

פורסם בקטגוריה שירים לנכדים | כתיבת תגובה

לכאורה שלכת

לכאורה שלכת                        אוקטובר 2012

               לרגל יובל שבעים ליצחק גור

1. לכאורה שלכת וסתיו

אך המשעול עוטה זהב

ושוב ושוב נעור רעב

למתוח במכחול עוד קו

לשאוף חלום לזקוף הגב

במלוא זרועות לחבוק מרחב

להתרומם אל על אל עב

שעוד נדע שעוד נאהב

ולהצהיר בקול נלהב

יומיום אביב חדש ורב

2. לכאורה שלכת וסגריר

אך הריאות מלאו אויר

פורץ בצליל ערב עשיר

דוהר הרחק, בוקע קיר

שיתנגן בכל העיר

ואם הראש כבר האפיר

ולבבך שינה הדיר

את מקצבו החיש הגביר

חדר מיון אותך מכיר

ואף על פי – תרון תשיר

                         3.  לכאורה שלכת וגשמים

                              אך החיים בשלל גוונים

                               שוזרים שמחות, צרות רוקמים

                              זורמים,עוצרים, נופלים, קמים

                               מעבר  יבשות ימים

                               טסים עד סין אל הילדים

                               רואים ברכה בנכדים

                                יודעים גם עצב, בית עלמין

                                שופכים דמעות, מתנחמים

                                  ואל מלא (שוב) רחמים

                         4.  לכאורה שלכת וסתיו

                               אך העתיד פורש כנפיו

                              עוד להפליג, עוד לחתור

                               עלי אדוות ריצוד האור

                                לשוט קדימה וחזור

                                עם בת הזוג האהובה

                                בברית ההיא שנכתבה

                                 להתענג מן השלווה

                                 יש בשביל מי ולשם מה

                                הרבה לגוף ולנשמה

      החלק שאפשר לשיר עם המנגיבה

לכאורה שלכת וסתיו                            עוד להפליג עוד לחתור

אך המשעול עוטה זהב                         בינות אדוות ריצוד האור

ושוב ושוב נעור רעב                                               ———————I

למתוח במכחול עוד קו                           עם בת הזוג האהובה         I

לשאוף חלום לזקוף הגב                        בברית ההיא שנכתבה        I

במלוא זרועות לחבוק מרחב                    יש בשביל מי ולשם מה      I

להתרומם אל על אל עב                          הרבה לגוף גם לנשמה       I

שעוד נדע שעוד נאהב                                           ———————-I

פורסם בקטגוריה לא לילדים, שירים | כתיבת תגובה

נוסעת בהודו – סיפורי רכבות בדרך צפונה לראג'אסטן

       הודו  – סיפורי רכבות בדרך צפונה לראג'אסטן

      לא רבות ידעתי על הודו לפני שבאתי בשעריה. למען האמת מאגר הידע שלי בנושא שאף לאפס. אפילו לא ערכתי מראש תוכניות.

את לא צריכה כלום, הדריכוני בני, (ברגע האחרון לאחר לבטים ובניגוד להמלצת הבנים רכשתי את המדריך להודו של הלונלי פלנט) אולם השם קוצ'ין שנקשר ליהודים, היה בין השמות הבודדים שכן נמנה על הרפרטואר הדל שלי וכבר בהיותי בהאמפי שבקארנאטאקה, המקום הראשון שלי כמוצ'ילארית (תרמילאית) עצמאית, תכננתי את מסלולי לשם, דהיינו, לקוצ'ין שבמדינת קראלה.

המסלול דרומה, שכלל הרבה שעות ברכבות, עבר בקארנאטאקה דרך הבירה בנגלור, ממנה ארבעה ימים במייסור על ארמון המאהאראג'ה המקסים המואר בלילה, בה שילמתי 150 רופי לחדר סביר עם שירותים חסרי אסלה. בהמשך אוטי עיר השוקולדים ומטעי התה  שבטאמיל נאדו, בה שהיתי יומיים. משם נסיעה מומלצת ברכבת על המסילה הצרה בנוף הררי ומרהיב למטופאלאיים ועוד רכבת לקוימבאטור שם ביליתי לילה די מפחיד במלון מפוקפק למדי.  

הנסיעה ברכבת מקוימבאטור הייתה היחידה שלי בהודו במחלקה משופרת, עם סדינים ומזגן בתא לשניים. אי לכך היה הכרטיס יקר יחסית: 258 רופי (כעשרים ₪) ובתום חמש שעות ו 204 ק"מ עמדתי להגיע לעיר ארנאקולום הסמוכה לקוצ'ין.

ההודית, חברתי לתא, שהייתה רופאה נוירולוגית, יעצה לי לגבי תכנון המסלול העתידי שלי צפונה למדינת ראג'אסטאן. בעצתה חיפשתי מגורים בארנאקולום, אולם פרט ללקלוק גלידה לא העליתי בחכתי דבר, וטוב שכך, מאחר ופורט קוצ'ין הייתה יפהפייה לאין ערוך על רשתות הדייגים הסיניות העצומות, הדוכנים שעל החוף ובניניה המקסימים.

  בקטע הראשון המייגע של חיפוש חדר סייע בידי נהג אוטו ריקשה חביב שהובילני בחינם בין בתי ההארחה עד שעלה בידי למצוא חדר הולם נקי ומסודר עם מקלחת ואסלה ומאוורר מצוין (שבלעדיו הייתי נצלית) ב-350 רופי. ארבעה ימים ביליתי בעיר זו המשופעת בתיירים. קניתי שם  לפלפון שלי  sym מקומי של מדינת קראלה עם חבילה של 3000 sms לחודש ב-44 רופי  (יחד עם טעינה של שיחות שילמתי 188 רופי) טיילתי בעיר,

ביקרתי באתריה כשגולת הכותרת היה ביהכ"נ  היהודי בו היזלתי דמעות התרגשות.

אכזבה אחת שנחלתי בקוצ'ין הייתה ההקפאה שחלה בדיוק באותו שבוע בפעילות בית חב"ד במקום. טיילים ישראליים בהודו מתכננים את מסלוליהם פעמים רבות כך שייבלו את שבתותיהם על הסעודות והמפגשים עם ישראלים אחרים בבית חב"ד או המקבילים שלו הבית היהודי או הלב היהודי. הזוג שאייש את בית חב"ד בקוצ'ין קדמני בפנים עגומים באומרו כי בשל תלונת מי מהשכנים הם נדרשו לשמור על פרופיל נמוך. האישה ציידה אותי בשתי חלות קטנות, אך העדר המפגש עם עוד ישראלים צרב את בדידותי. במוצ"ש הגעתי שוב למקום. היו שם עוד שלושה ישראלים. עם אחד מהם ששורשיו מהודו, מכפר יובל שבצפון, אפילו התהלכנו (מבלי לדעת את שמו) ברחובות העיר שוקקי  החיים והתיישבנו ליד אחד השולחנות של אחת מהמסעדות המרובות שהשתרעו על המדרכות בחוץ ומלצריהן נהגו לחזר בנחישות אחר התיירים המזדמנים ולהזמינם לסעוד.

רכשתי בקוצ'ין כרטיס לשייט התעלות המומלץ "בק ווטרס". מיניבוס הסיע אותנו דרומה מהלך שעה תמימה אל תחילת השייט שאכן ענה על הציפיות והיה לנו בוקר מהנה.

בקוצ'ין פגשתי זוג צעיר ונחמד שהביע ברוסית את התפעלותו מהחוויה שעבר באשראם של הגורו האישה אמה המחבקת. מייד הצבתי לי את המקום כיעד, הואיל וכבר קודם אמרתי אל לבי שחוויית הודו אינה שלמה ללא אשראם הינדי.

טרם יציאתי דרומה אל האשראם של אמה רציתי כבר להכין את כרטיסי הרכבות ליעד הבא שלי, שהיה מדינת רג'אסטאן הנמצאת במרחק מאות ק"מ צפונה. זאת מכיוון שיש להזמין ימים אחדים ואפילו שבועות מראש כרטיסים לקרונות השינה (sleeper ). לא שבעתי רצון מהבחור ההודי במשרד הנסיעות. הוא טעה בהזמנה ודרש ממני את דמי הביטול שהיה עליו לבצע (בנוסף לעמלות שגבה). בתרגום לשקלים מדובר במחירים מצחיקים, אך כשאתה נמצא במקום אתה מאמץ סולם הערכה מקומי לגבי מחירים וזה מרגיז. אי לכך החלטתי לבצע את המשך הזמנת הכרטיסים (מבנגלור בירת קראלה למומביי וממומביי לאהחמדאבאד שבמדינת גוג'אראט) בתחנת הרכבת גופה, דהיינו, בארנאקולום.

גיליתי שאת הדרך בין קוצ'ין לארנאקולום ניתן לעשות לא רק באוטובוס (נסיעה ארוכה של 50 דקות ב-5 רופי), אלא גם במעבורת בים (שייט קצר של 20 דקות ב-2 רופי).

 

עליתי בשמחה על המעבורת, אך הסתבר שלא הייתה זו המעבורת הנכונה אלא לאי ויפין. תיקנתי את הטעות בנסיעה באוטובוס, אלא שבתום ההליכה וההמתנה בתור במשרד הכרטיסים בתחנת רכבת צפון נאמר לי שאוכל לממש את חפצי רק בתחנת רכבת דרום. ככה זה כשעליך לערוך את הסידורים בעצמך וככה זה בוודאי בהודו, וזה עוד הרע במיעוטו לנוכח המהמורות שנכונו לי בהמשך.

הפקידה ניפקה לי כרטיס רכבת מבנגלור למומביי, אך בכרטיס שמועדו שעה אחת לאחר מכן ממומביי לאהמדאבאד צוינו פרטיי ללא מיקום הספסל בסליפר. צריך לגשת שם למפקח היא הסבירה.

זה לא הריח כ"כ טוב ואמרתי לעצמי שאנסה לפתור זאת כבר בבנגלור.

בינתיים שדרגתי את נשיאת חפצי בקנותי בארנאקולום מזוודה ב650 רופי לתוכה הכנסתי את תרמילי הגדול.

כשנסעתי דרומה למייסור תיכננתי במכוון בין הרכבות, יום בבירת קארנאטאקה, אך בהצפיני מקולאם שבקראלה אחרי שלושת הימים של השהיה באשראם של אמאריטה, היה מרווח היום בין הרכבות בבנגלור בלתי נמנע. נרשמתי לסיור מאורגן בעיר, כשחלק מהארמונות והמקדשים כבר מוכרים לי. שוטטתי בשוק קרישנה העצום, שרק עתה במבט לאחור אני תופשת שכל הג'אנק שהדהים אותי לאורך סמטאות שלמות של פסולת מתכות ושאר מרעין בישין הוא בעצם עדות לתהליכי המיחזור האימתניים בהודו.

אבל את עניין כרטיס הרכבת ממומבאי לא עלה בידי לפתור למרות מאמציי. רק בתחנת הרכבת במומביי – הסבירה לי באופן חד משמעי המפקחת בתחנת הרכבת בבנגלור.

בשמונה בערב אני כבר ישובה בקרון הסליפר בבנגלור. עצמותיי מחשבות להישבר כשאני מתארגנת לשינה בספסל שבקומה האמצעית. כל החסרונות נתקבעו במיקום זה. כמובן שאי אפשר להזדקף, האור לא מגיע אליו ולא האוויר מהמאוורר. אין אפשרות להניח חפצים למטה קרוב לרגלים.

רק אז חודרת לתודעתי ההכרה שאיאלץ לבלות בכלא זה יממה תמימה ואין בסביבה אפילו איזשהו תייר זר אחד כמוני לרפואה.

איש הצ'אי עובר עם תרמוסו כשקריאתו חורקת בין הקרונות. כל אנשי הצ'אי ניחנו באותו קול עורב קרקרני: צ'אי… צ'אי…

הפעם אני מוציאה את הבננות מהתיק לפני שאני שמה אותו למראשותיי, לאחר ניסיון ליל אמש ברכבת קודמת בו נמרחה תכולת תיקי במחית בננות. אני משרבטת רשמי לאור הפנס הקטן שלי ונופלת שדודה לממלכת השינה.

בבוקר אני ושכני ההודים ישובים על הספסלים התחתונים כשהאמצעיים מקופלים. ביליתי בשירותי הרכבת המצחינים, הכוללים פרט לחור גם כיור קטן, כשאני מטפלת בזהירות בעדשות, והחמצתי לדאבוני את מעבר איש הסנדויצ'ים עם החביתה. חבל. במקום זה אני מנשנשת מהשוקולדים שקניתי באוטי שבטאמיל נאדו ואוכלת גרעיני אפונה טרייה,שקניתי בשוק קרישנה, וחילצתי מתרמיליהם.

אני שותה את הצ'אי המתוק והחם ובונה בעזרת הלונלי פלנט שלי את המשך הטיול.

לקראת ההגעה למומביי בערב מפנה ההודית הצעירה והלבבית שמולי את תשומת לבי לבעיה בכרטיס הרכבת הבא שלי. היא נוטשת את מטענה לידי קרוביה ומתנדבת להתלוות אלי לסיוע. כשהכרטיס הפרובלמאטי בידה אני נסחבת אחריה בבהילות גוררת את כל מטעני לאורך הרציפים הארוכים לאין קץ ועמוסים בתנועת המון רב. אני סבורה לתומי שהיא מוליכה אותי אל הרציף המיוחל, אולם כשכרטיסי מועבר לאחד האנשים הלבוש חאקי, דהיינו, בעל תפקיד, והוא מוסרו בבהילות לנהג טקסי, אני מתחילה להבין שהרכבת הבאה שלי ממומביי בירת מאהאראשטרה בכלל איננה מתחנת CLC שאליה הגעתי אלא מתחנת באנדרה המרוחקת לפחות 45 דקות מהמקום.

מבועתת אני שולחת sms לעזרה לבני אמיר,שממקום משכנו בגואה הוא מהווה עבורי נקודת משען במסעי בהודו.

אמיר מגיב במהירות אך אינו מודע לגודל מצוקתי. הוא גוער בי שאיני משיבה לצלצול הטלפון שלו ודוחק בי לקרוא בפניו את מספר הרכבת הרשום על הכרטיס, אין הוא תופס שהעניינים כבר יצאו מזמן משליטתי, שאני יושבת במונית פתוחה הדוהרת בכביש סואן, אינני מסוגלת לשמוע אותו בתוך הרעש ובירבורי הנהג ההודי שמלחיץ אותי כי לא יעלה בידו להביאני בזמן ודורש סכום של 500 רופי על הנסיעה ,כשאני דורשת לשלם לפי מונה. הרוח באוזני מפריעה לי לשמוע ובהצליפה ללא רחם בעיני המאובזרות בעדשות היא מונעת ממני לפקוח אותן. ניסיונותיי לדלות את הכתוב בכרטיס מבעד לחרכי עיני הדומעות נוחלים תבוסה מוחצת גם לנוכח החשיכה והטלטלה תוך כדי הנסיעה.  בינתיים אנו מגיעים לתחנת הרכבת והנהג דורש ממני לשלם בשער דמי כניסה. הוא משתדל לנווט דרכו בפקק התנועה ומביאני לרציף.

השעה תשע וחמישה. אני עוד מקווה שהרכבת התמהמהה ותוחבת לנהג את 200 הרופי שהמונה הראה. הנהג מוסר את מזוודתי לסבל מקומי והם מנהלים שיחה בהולה. בעיניים קרועות אני עוקבת אחרי מזוודתי על ראש ההודי המקפץ ומתרוצץ אנה ואנה ללא תכלית, ובעוד אני מתעשתת ומושכת אותה לרשותי, כבר צץ אצלי נהג הטקסי ומנופף בשטר אחד בלבד של 100 רופי. שכביכול שילמתי ובלחץ הזמן איני מתווכחת ושולפת מארנקי עוד 50 רופי שנותרו לי.

מצביעים לי על רכבת הניצבת במסילה ועומדת לצאת לאותו יעד של הרכבת שהחמצתי, אולם עלי להסדיר את הכרטיס עם מנהל התחנה – הם טוענים. לך תמצא היכן נמצא בעל תפקיד זה…

 אני רצה לאורך הרציף עמוסה בתרמיל ובמזוודה ומבחינה שהרכבת מתחילה לנוע.

לעזאזל המנהל – אני אומרת אל לבי וקופצת פנימה.

קרון שינה מלא בהודים שאינם דוברים אנגלית. אני מתיישבת על ספסל מול הודי צעיר בעל חיוך מסביר פנים. לכרטיסן אני מפרשת בשקט את המצב. ברור לי שאין זו אשמתי. הוא אינו מתווכח אך עונה לי שאין לו מקום ריק להציע לי. זוהי רכבת חריגה לאור ניסיון הרכבות העשיר למדי שלי. אין בה טיילת של מוכרי צ'אי וקפה ומיני מאכלים ואפילו קבצנים לא עוברים בה לפשוט יד. בכלל, אין אפשרות לעבור ביו הקרונות. אחרי מספר שעות כשחברי לספסל מפנה את המקום, אני מתארגנת עם בגדים חמים לשינה.

לפי ה sms של אמיר הרכבת עתידה להגיע לאהמדאבאד שבמדינת גוג'אראט ב- 5.25 לפנות בוקר. אני כמובן מוכנה מבעוד מועד. בחמש ורבע הרכבת כבר עוצרת. אני חפצה לשאול, לרדת, אך אין עם מי לדבר. המצב ממש קפקאי. כולם ישנים.

אולי הם מתים – נעור בי חשד, אולי הורעלו. אני מנסה לפתוח את הדלתות לרציף, אך הן נעולות. אני מתרוצצת מצד אחד של הקרון למשנהו. אני מתחילה לצעוק בהיסטריה לחלל האוויר: מישהו דובר אנגלית? מישהו יכול לעזור לי? ואז אני מבחינה בעוד שלושה אנשים הממתינים ליד הדלת החוצה. אחת מהן מרגיעה אותי. ואכן בחמש ארבעים וחמש נפתחות הדלתות ואני סוף סוף בחוץ.

חדרי המתנה לא ראיתי, שילמתי 5 רופי להיכנס לשירותים. למגינת לבי הכיור היחידי שהיה בכל השירותים היה סתום ומלא במים חומים מעופשים. נשמתי נשימות עמוקות.אבל לא עמוקות מדי מחמת צחנת השתן, ואיכשהו בתוך תא השירותים חסר האסלה ניקיתי בזהירות את עדשותי במים מהבקבוק שלי ושמתי בתוך עיני ללא מראה.  במסעדה מצ'וקמקת שלא מצאתי בה משהו בר אכילה לטעמי, יכולתי לפלוט אנחת רווחה  כשגיליתי שחוץ ממני היו  שם עוד שני זוגות תיירים זרים.

למודת ניסיון, הפקדתי את מזוודתי ב clock room  וכשבאמתחתי כבר מצוי כרטיס לשעה 23.00 לרכבת לילה לאודאיפור שבראג'אסטאן, יצאתי מן התחנה. איתנה בפני התנפלות נהגי הריקשה ניהלתי משא ומתן קשיח על הנסיעה כשיעדי הוא מקדש סוואמינאריאן היפהפה. המקום המה תלמידי בי"ס על התלבושות האחידות שלהם, שבאו לתפילת הבוקר.

הרבה לא הבנתי מהאנגלית של המדריכה המקומית שהובילתנו בסמטאות העיר העתיקה. לעומת זאת נכונה לי הפתעה מהממת כשהגעתי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס למקדש אקשארדאם. שבספר לא היה כל אזכור לגביו. אולי משום שהלונלי פלנט בעברית מאד לא מעודכן.

המקדש בנוי לתלפיות, חדש ונקי מרווח ואסתטי. אלפי מבקרים הודיים גודשים אותו. הכניסה הינה בחינם לאחר הפקדת התיקים והמצלמות והטלפונים ובכניסה בדיקה ביטחונית דקדקנית ביותר . הארכיטקטורה החיצונית של הבניין מקסימה. העיצוב הפנימי  אלגנטי ומשולל גודש וגיבוב והגנים מסביב מטופחים ומשרים אווירה נעימה. ניתן לקנות כרטיסים לחמישה אולמות ב-50 רופי בלבד והמופעים מגוונים ועשויים בטוב טעם ולמרות שכל ההסברים בהינדית היה מעניין. למופע האורקולי של המזרקות כבר לא נשארתי, הואיל ובהודו הקפדתי לקחת טווח ביטחון גדול מבחינת הזמן לפני הרכבת. אני, שהייתי טיפוס של הדקה התשעים, כמעט תמיד על סף איחור, הפכתי בהודו לסופר מקדימה, ממש בשעות.


 

פורסם בקטגוריה עליזה בהודו | כתיבת תגובה

שבת ראשונה בהאמפי 4.2.2012

שבת רביעית בהודו – שבת ראשונה בהאמפי                    4.2.2012

יושבת במתחם האינטרנט בבית ההארחה שלי. התמרחתי בנוזל דוחה היתושים (מקווה שגם הזבובים ושאר מרעין בישין יידחו ממני). אני סוף סוף במסע לגמרי בגפי. אפילו התמיכה הפלפונית של אמיר נשללה ממני בשל העדר קליטה של חברת Woodafon  שה- sym שלה נעוץ בנוקיה שלי.

הואיל והעברית שלי נכתבת משמאל לימין , המעברים בין עברית לאנגלית יוצרים בוקה ומבולקה. אולי איזשהו ישראלי שיגיע, יוכל לסייע . אכן, נסתייעתי.

ובכן, לאחר שאתמול  בהאמפי באזאר, איזור המקדשים, הצלחנו לדלג מעל המהמורות ולנהל שיחת וידאו בסקייפ עם דרור והיטלתי עליו משימת משלוח פריטים חשובים לי מהבית, נובע מכך שאשאר בהאמפי לפחות עד קבלת החבילה. החלטתי להישאר השבת מצפון לנהר הטונגאבהאדרה (שלא יעלה בדעת מישהו שאני זוכרת את השמות) באיזור וירופאפור גאדי, שיותר מקובל על המטיילים כמקום מגורים, ולא לחצות את הנהר (כדי להגיע למקדשים עלינו לחצות את הנהר בסירה תמורת 15 רופי ואם יש לנו מטען יש להוסיף 5 רופי).

אמרתי לעצמי, עלייך לפעול השבת בתחום החברתי וגם ליהנות מהכנסת האורחים של "בית חב"ד" ואולי גם "הלב היהודי". ביליתי את ערב השבת בבית חב"ד. אמיר טעה לחשוב שהם פחות מסיונרים מ "הבית היהודי" בפאלולים. הם יותר. הנשים ישבו מובדלות מהגברים והתפללן ,אפילו עם קידות משובחות למהדרין (אני רק התבוננתי בקידות, אך מבטי גם ריחף בין מילות התפילה).

בבוקר צעדתי על השביל בינות לשדות האורז הירוקים המוצפים מים. גם הדרך המהווה את רחובנו הייתה בוצית הבוקר בשל תיקונים. הטבע נפלא בחיותו פה. מגוון בעלי חיים על גווניהם וקולותיהם שובה לב. ישנם יונקים קטנים מפוספסים בשחור-לבן הדומים לסנאים, שגודלם כחולדה, הנעים בזריזות בלתי תיאמן ובדילוגים כשהם זוקרים אל על את זנבם הארוך. נדרשת מיומנות וזריזות כפיים בהנצחתם במצלמה. בין מבחר הציפורים בולטות מיינות יפהפיות (פתאום מתחוור לך שאכן לא בכדי נאמר בחוג לצפרות שמוצאן של המיינות הרעשניות של ישראל הוא מהודו). ראיתי גם נחליאלי לבן ונחליאלי צהוב וציפורים קטנות חכלילות חזה וכמובן עורבים ואנפות לבנות בשדות האורז. את הדרך חצה לו קוף חביב שהמשיך בטיפוס קליל דרך העצים והסלעים.

לאחר קפה במסעדה "שלי" שמתי פעמי לג'חנון בבית חב"ד , שם אזרתי עוז ליזום סיור עם שתי עלמות ישראליות ליום שני. לאחר מכן נכנסתי בשערי "הלב היהודי". עתה אני כבר מומחית בהבחנה בין שלושת הגופים היהודיים השונים (חב"דניקים, ברסלבים וסתם דתיים בלתי תלויים).

(אמיר ודנה, יש לכם ד"ש חמה משני הבתים פה בהאמפי שקושרים לכם תשבחות.). הלב היהודי מוחזק עתה למשך אותו חודש שהמשפחה נאלצה לעזוב את הודו לרגל תום תוקף הויזה (הויזה תקפה לחצי שנה בלבד) ע"י בחורה ישראלית מהמטיילים בהאמפי בשם הדס, שנבחרה למרות שאינה דתית, ואעפ"י כן ארגנה קריאת פרקי התורה מפרשת השבוע לאחר הארוחה הערבה (שכללה חמין צמחי, סלט עשיר ואורז וכמובן עוגה לקינוח).

ניצלתי את המידע ששאבתי מהדס ויצאתי לתור את וירופאפור גאדי. לפי עצת זוג חביב מגרמניה פניתי לבדוק השכרת אופנים לשעות ספורות. חברו אלי שתי ישראליות ( בת אל -30 וחגית-34). בשל עיקשותו של הבחור שסירב לסגת ממחיר השכרה ליום תמים ( 50 רופי) ולאחר משא ומתן כושל עם בעל אוטו-ריקשה, החלטנו לצאת רגלית לגבעת אנאגונדי שבראשה מתנוסס המקדש לאל הקופים האנימאן. גם תיאו הרומני הצטרף לטיול.

הדרך הייתה ארוכה למדי ויפה ואני ליויתי את התקרבות המקדש הנישא בצילומים המנסים ללכוד הודים ססגוניים בתלבושתם ופועלם (כמו למשל נשיאת ערימת זרדים עצומה על הראש) עם הבקר הרחוץ המוחזר לעת ערב לביתו (מדהים כיצד מעבירים הפרות והתאואים את יומם כראות עינם ובערב חלה התחברות ביניהם לבעליהם). בצלע ההר מותקנות שש מאות מדרגות המובילות אל המקדש. ככל שמעפילים הולך מספר הקופים ומתרבה וזו תאווה לעיניים לעקוב אחר תעלוליהם וטיפוסיהם על המטיילים. בעיקר שובי לב הקופיפים התינוקות הצמודים לאמותיהם ומביטים בסקרנות תוך כדי יניקה בעוברי האורח. קוף אחד סמוק לחיים שזכה בגערתי בעקבות משיכת תרמילי הגיב אלי בפרצוף זועם. במקדש הלבן התפללו הינדים וקול זמירתם נישא בחלל האוויר.

בפיסגה, נאמר לי עוד בצוהרים, תהא קליטה לפלפון ואני שלפתי בשמחה את המכשיר מן הפאוץ', אלא שכדרכם של החיים, דווקא אז כלתה הסוללה. לאחר שדילגנו ברגלים יחפות (אל נא תשכחו, מקדש הודי) בין הסלעים (ואל יקל הדבר בעיניכם, זה די מפחיד) אמרנו לרדת חזרה ואז חדרה לתודעתנו הערה של מטייל שהעפיל נגדינו: האם אתם מתכוונים להחמיץ את השקיעה הגדולה?! אז נשאנו רגלינו מחדש אל ראש ההר והמתנו בסבלנות למראה שמיליוני אנשים ברחבי תבל זוקפים מולו את מצלמותיהם מדי ערב בשקיקה רבה. חתמנו ארבעתנו את טיול המוצ"ש שלנו באוטוריקשה היישר לרחוב בתי ההארחה שלנו. תמה לה שבת יפה,רגועה, עריבה לחיך ומעניינת.

פורסם בקטגוריה עליזה בהודו | כתיבת תגובה