שורטת ללא תקנה ה'קאנו

שורטת ללא תקנה ת'קאנו פאלולם 20.1.2012

 

scratch – חזרתי אחריו כמו מטומטמת. לא הבנתי מדוע עיני הבחור ההודי השחום, שהיה כל כך נחמד אלי כששכרתי את הקאנו, רושפות.

שרטת את הקאנו – הוא הצביע על הסירה ההפוכה שסימני שריטות חרצו את הפלסטיק שלה.

מה? – הניסיון הראשון שלי כשייטת מהוללת שהחל בקול ענות גבורה קרס פתאום לנגד עיני. כשהרהבתי עוז סוף סוף להגשים חלום שעוד בארץ בהליכה על גדות הירקון הבטחתי לעצמי לנסותו, הייתי מאושרת.

תחילה אומנם חשבתי לקבל את הצעת הנער "להראות לי" איך לחתור, אך כשהוא שילש את התשלום, אמרתי שאסתדר בעצמי.

הים היה סוער יותר מהרגיל ביומים האחרונים.

כבר בדחיפה שלו את הסירה כשאני ישובה בתוכה עם חגורת הצלה והמשוט בידיים, הפך אותי גל קוצף.

רוצה להמשיך?

כמובן.

סידרתי את הכובע הרטוב על ראשי וטבלתי את המשוט במים. עברתי את קו הגלים השוצפים ובעודני מיטלטלת על הגלים החלקים חתרתי לי ימינה ושמאלה חליפות.

נפלא – חשבתי לעצמי. אני ממש חותרת כהלכה – וכבר התחלתי לתכנן כמה פעמים אקיף את האי עטור דקלי הקוקוס ושפע הצמחיה בין סלעיו, בתוך אותה שעת השכרה.

שמש, ים, שמיםמה עוד צריך?

פצחתי קולי בשיר: שוטי שוטי ספינתיאלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים תפילת האדם

קולי הלך והתעצם בעוד השרירים בזרועותי מאומצים ובגבי פושט כאב.

לפתע הבחנתי שאינני לבד על המים. במרחק מטרים ספורים ממני התחייכו מספר אנשים למשמע השתפכותי. השבתי בחיוך ותהיתי אם שוחים הם או שמא נוגעים ברגליהם בקרקע. הפניתי ראשי לאחור והנה החוף קרוב. העמקתי חתור והאי לא התקרב כמלוא הנימה.

אמרתי לנפשי שמותר לי להשבית את המשוט ולהתענג על יםשמים.

חשתי שהגלים דוחפים אותי לאורך החוף דרומה בניגוד לכיוון חתירתי.

לא נורא חשבתי גם ארבעים וחמש דקות מספיקות לפעם ראשונה. לפיכך נעניתי בצייתנות לנער המשכיר שנזעק לעברי על גבי סירת קאנו אחרת. הוא נטל מידי את הקאנו ומשכה צפונה במים הרדודים ואני גררתי כהוראתו בעקבותיו את הקאנו שלו כחצי קילומטר.

איך יכולתי לשרוט את הקאנו?

הבחור הבוגר יותר שנקרא ע"י הנער טען שעליתי על סלעים תתימיים. הוא העביר אצבעו על כמה שריטות עמוקות וציין שהן חדשות.

הייתי ספקנית. הן לא חשתי בשום חיכוך בסלע. אך מאידך, אולי יש דברים בגו.

מה אתה רוצה שאעשה? שאלתי את הנער הזועם.

את צריכה לשלם – ענה.

שלפתי מהניילון את שטרות הכסף.

היו שם 20 רופי יותר מ-100 הרופי הנדרשים. הושטתי לו את הכסף.

הוא סרב ועמד על דעתו שעלי לשלם את התיקון או לקחת את הקאנו בעצמי לתקנו.

אינך רוצה לקבל – אמרתי והתפלאתי על שלוות רוחי – לא צריך, אני הולכת.

הוא רדף אחרי והתעקש לבוא עמי לחדרי לקבל 2500 רופי.

דחיתי את דרישתו והוא נטל ממני את שטרותי במורת רוח (כביכול).

חזרתי החדרה כשבראשי אני כבר מבכה את חלום החתירה שלי שהתנפץ לרסיסים. אולי בכלל עלי לעזוב את המקום, חשבתי, כי איך אשא פני העבריינים לעבר אנשי הקאנו כשארוץ על החוף?

דנה ואמיר מחו כליל את אגלי האשמה מעל פני. כל אחד מהם פרש לפני סיפורי מרמה של אנשים כאלה המנסים להטיל דופי בתיירים תמימים על מנת לסחוט מהם את כספם.

דנה מייד הציעה שנשכור קאנו ונחתור בצמד.

כשעברנו הבוקר בחוף להשוואת מחירים קפץ מולנו אותו הודי צעיר רושף העיניים. נדמה היה לי שהוא בא לקבול על שורטת הקאנו החמקנית, אולם הוא רק הציג את מרכולתו שנדחתה כהרף עין כשהודעתי לדנה מיהו.

הים היה רגוע יותר. דנה ואנכי חתרנו בהרמוניה כשסירת הקאנו שלנו מחליקה על פני המים. גילינו שמאחורי האי הנכסף התרומם עוד הר עטור צמחיה.

אולי בפעם הבאה אכן נטפס על האי.

נשמתי לרווחה. חלום החתירה שלי לא גז.

פורסם בקטגוריה עליזה בהודו | כתיבת תגובה

פנתרה לבנה בפאנג'י 16.1.2012

עליזה

פנתרה לבנה בפאנג'י

(על משקל הספר ההודי המומלץ הטיגריס הלבןשל ארווינד אדיגה)

 

בוקר יום שלישי 17.1.2012 במלאות שבוע למה שאמיר מכנה "נחיתה רכה בהודו" במדינת גואה. אני אוזרת כגבר חלציי, טוענת את הכבודה שלי על שכמי (את לא חייבת לקחת עימך הכול),דווקא עומסת הכול, ויוצאת לדרך.

 

המטרה

צעד ראשון משמעותי יזום בביה"ס ההודי לחיים (וזאת אחרי הטירונות שנכפתה עלי במסעי היחידני לעמאן שבירדן, הטיסה למומבאי, הנחיתה הקשה לתוך הסלאמס, הזוהמה והעוני ומשיכת יום הסתובבות ספוג אתרים,דוכנים,ריחות, המולה וצבע ורכבת הלילה לגואה),

שמתגלם בביקור בפאנג'י בירת גואה, משימה חיונית אליבא דלונלי פלאנט (ספר המדריך להודו שקניתי למרות אמיר).

 

יעדים

ביצוע המרחק בין פאלולם לפאנג'י (כתשעים ק"מ).

השגת חדר לפריקת התרמיל הכבד.

סיור באתרים מומלצים וספיגת חוויות למשך יומיםשלושה

תוך הסתייעות בספר ובלשכת המידע לתיירים.

 

אמצעי תחבורה

במסגרת היטמעות במקום אני מתנזרת מאמצעי על כמו מונית צמודה.

הכוונה להסתדר באמצעים מקומיים זולים למרות מגבלות השפה והמנהגים.

 

אני משתמשת באוטובוסים ההודיים הבינעירוניים:

לעיר מרגאו (30 רופי למשך כמעט שעה וחצי) ומשם לפאנג'י (אותו מחיר למשך כשלושת רבעי שעה).

בעיר עצמה אני מנצלת שלוש פעמים אוטובוסים עירוניים:

להיחלצות מהתחנה המרכזית קאדאמבה (שנראית לי כמתחם סגור ומסוגר) אל מרכז הבירה, אני עולה אקראית על אוטובוס למיראמאר, שלחוף נהר המאנדובי, ויורדת בתחנה לפני הסוף.

שני אוטובוסים נוספים משמשים אותי לאחר תלאות כיתות הרגלים במשך שעות חיפוש נכזב

בחום היוקד והלח, כשנפשי המבקשת לנוס מן המערכה גומרת אומר לטעום משהו מן האתר שאי אפשר לוותר עליו: אולד גואה.

באוטובוס לגואה העתיקה אווירה הודית נעימה, שהינה שילוב בין פטפוטי הנוסעים הדחוקים ומוזיקה הודית (לא רועשת מדי, למרבה הפלא)ערבה לאוזן.

 

רכבת

הרכבת הוא אמצעי טוב וזול אם מתעלמים מלוחות הזמנים האישיים.

קריסת תוכניתי המקורית ללון בפאנג'י ואילוצי השעה המאוחרת שמבטלת את האפשרות לנסוע באוטובוס ממרגאו דוחפים אותי להתביית על פתרון הרכבת.

תחנת הרכבת קארמאלי ממוקמת סמוך לאולד גואה. בשבע ורבע בערב אני רוכשת כרטיס סניור (אזרח ותיק נהנה מ50% הנחה) ב-17 רופי בלבד לרכבת האקספרס לתחנת קאנאקונה הסמוכה לצ'אודי שעל יד פאלולם.

זוהי רכבת של עשר בלילה עם עיכוב צפוי (דיליי) של חצי שעה

(כדרכם של לוחות הזמנים בהודו).

 

אופנוע

בהודו כמעט כל אחד יכול לנסוע באופנוע. השילדה יכולה לעשות רושם, אך כפי שאמיר הסביר לי , זה כלי רכב מחופש בעל נפח מנוע של 150 מ"ל בלבד, אם לא למטה מזה,

ואין צורך כלל ברישיון. חזיון נפרץ הוא נהג אופנוע המדבר תוך כדי נסיעה בטלפון הנייד שהוא אוחז בידו. אי לכך תאונות אופנוע מתרחשות פה חדשות לבקרים.

אופנוע לא עלה על דל מחשבתי לגבי הנסיעה לפאנג'י, אך משום מה אני מוצאת את עצמי, כאילו בעל כורחי, ישובה מאחורי אופנוענים הודיים צעירים שלוש פעמים במהלך אותו יום.

 

בפעם הראשונה בעודי מנסה להתאפס על המפה הקטנה שבספר, אני פונה לעזרת בחור הודי שעובר במקום. הלז מוצא דרך להקל על הנחייתי לרחוב ראשי בעיר. הוא נעלם ושב אחר דקות ספורות על אופנועו. כמה זה עולה? אני שואלת בחשדנות והוא משיב נעלב: זה חופשי, בלי כסף, ותוך רגע מתבדרים שולי מגבעתי ברחובות הבירה הסואנים.

 

פעם שניה מתרחשת בחושך. אחרי שכל עוד רוחי בי אני נאחזת בקרני ביןהערביים האחרונות לצילום חיצוני בלבד של אתרי גואה העתיקה, אני שמה פעמי רגלית לכיוון תחנת הרכבת קארמאלי. איני מבחינה בשלט כלשהו, אך הודים באחת המסעדות הקטנות היחידות באזור הנראה שכוח אל, מאשרים לי במנוד ראשם הבלתי ברור שזוהי הדרך הנכונה.

אני פוסעת לי בדד בכביש הצר והאפל (שכדרכם של כבישי גואה אין בו אפילו שמץ רמז למדרכה) משתדלת להיצמד לימין (בהודו נוהגים בצד שמאל) כורעת תחת נטל התרמיל הצמוד אלי כל היום, ובחיל ורעדה אני מייחלת שהדרך החשוכה תגיע אל קיצה ואור התחנה יבליח בקצהה. אני מתעלמת בעיקשות מפנייתו של נהג אופנוע הודי וממשיכה לצעוד בנחישות ובאון. – את מתכוונת להמשיך לצעוד כך בלילה עשרה ק"מ? הוא שואל וחמתי עולה בי על ההודים השקרנים. רק אחרי שעוד הודי עובר אורח מגלה תמימות דעים עם האופנוען אני שמה נפשי בכפי ועולה על האופנוע מאחורי הבחור שמשיב בשלילה על שאלתי לגבי תשלום. הוא עושה פניית פרסה ודווקא שיחותיו השלוות בטלפון הנייד שלו בעודו מגמא כביש אחר אפל כקודמו, מרגיעות במקצת את נפשי המסוערת.

יש אלוהים! – אני אומרת בלבבי על מפתן תחנת הרכבת ומודה לבחור הטוב בחיוך.

 

האופנוע האחרון חותם את האודיסאה שלי.

בהמתנה הממושכת שלי לרכבת (בחיים לא חיכיתי כל כך הרבה כמו לרכבות בהודו, ולא בגלל הרכבות) מחזקני אמיר בני בהודעות SMS תכופות ומציידני בעצות. – כשתגיעי לקאנאקונה, הוא אומר, קחי אופנועריקשה (אופנוע מחופש למכונית) ב– 50-60 רופי עד ממש קרוב למגורנו או לחילופין תוכלי לעשות את הדרך בעשרים דקות (ממש “מלהיבה” אותי הליכה כזאת בלב המאפליה).

מחצית השעה לפני חצות אני יורדת מן הרכבת. רק אדם נוסף נראה מהלך על הרציף ובאין לי כל ציון דרך אחר אני הולכת בעקבותיו. לאחר כמה עשרות מטרים מגיעים לכביש. אין שום שלט בצומת טי זו. קהל נהגי הריקשה המתגודד סביבי שווה לאפס והמקום שומם מאדם. ההודי שצעד לפני מורה לי שפאלולם נמצאת משמאל ומרים ידו לעצור רכב חולף.

הוא מקריב עבורי את המושב מאחורי האופנוען שעצר ואני חשה שוב את רוח הלילה הקרירה לאורך כביש שומם צר ואפל.

 

רשמי מפאנג'י

העיר מזוהמת להפליא. אפילו ברחוב מרכזי הבניינים עטורי גוונים מקולפי טיח ומלוכלכים. המכוניות והאופנועים הרבים עושים ככל העולה על נפשם בכבישים נטולי המדרכות והולכי הרגל חוצים בין המכוניות בסכנת נפשות.

יש בידי רשימת בתי הארחה מן הלונלי פלנט ומלשכת המידע לתיירים (שהצלחתי לאתר רק לאחר שהסתובבי במקום שלוש פעמים).הם ממוקמים קרוב לאתר המרכזי בבירה:

כנסיית מריה של העיבור הקדוש. זה אכן מבנה מרשים. קירותיה מסוידים לבן והיא חולשת על הכיכר המרכזית של העיר. פאנג'י הייתה הנמל הראשון שאליו הגיעו הספינות שיצאו מליסבון, והמלחים הפורטוגליים נהגו לבקר בכנסייה זו כדי להודות על השייט הבטוח בטרם צאתם לאולד גואה. אני כמובן שולפת את מצלמתי להנצחת האתר (המומלץ בספר).

עשרות ספורות של מטרים במורד הגבעה של כנסיית מריה נמצאות הסימטאות הצבעוניות של בתי ההארחה מלוכלכי הכתלים, סימטאות צרות ומעוקמות.

אני מכתתת רגלי ביניהם, מטפסת מעלה או מטה על מדרגות צרות ושבורות בעקבות הבעלים הפותחים בפני דלתות מעוקמות של חדרי לינה. אני בודקת אם יש אפשרות לנעול במנעול שלי, אם מתגי האור והמאוורר פעילים, אם יש שירותים וברזים תקינים ומים זורמים ושואלת למחירים. אני שומעת בחלק מבתי המלון מחירים אסטרונומיים במונחים הודיים של אלפי רופי. בחלק מהמקומות התפוסה מלאה. המחירים נעים בין 800 ל1200 רופי והחדרים שמוכנים לרדת בהם ל-400 אינם עונים על צרכי. אמונה על תפיסת השוואת המחירים איני נותנת הסכמתי לחדר (שלישי בלבד במסכת חיפושי) אליו הובלתי מטה במדרגות. בניגוד לציפיותי הנמוכות ממנו, נתגלה לי חדרון מתאים למדי. ביקשו 500 רופי והודיעוני נחרצות שהמחיר קבוע. רק כשנכזבת תוחלתי מחדרים אחרים אני שבה אליו, אלא שהוא כבר נתפס. זו נקודת המשבר בה אני מרימה ידי:

לשטוף עיניים באולד גואה ולשוב הביתה (לפאלולם) – אני מחליטה.

 

באור הדמדומים נחשף בפני מקום קסום של כרי דשא נרחבים מטופחים בין מבנים מרשימים. האיזור שהיווה במאה ה-16 מוקד התיישבות של פורטוגלים, הוכרז ע"י האו"ם כאתר מורשת לשימור.

אני מנצלת את קרני ביןהערביים לצילומים חיצוניים של כנסיית פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי מייסד המנזר הפרנסיסקני והמוזיאון לארכיאולוגיה שנקרא על שמו. אני מצלמת את הקתדרלה של סה דה סנטה קתרינה הבנויה בסגנון הפורטוגלי גוטי וחשה לתפוס מקרוב את בזיליקת ישו הטוב המכילה את גופתו של הקדוש זאבייר שלא נרקבה מאז מותו ב1552. הבניינים נעולים ומבקרים אחרונים מעטים עוזבים את המקום. גם אנוכי עומדת לנטוש, אך לא לפני שאני נופלת קורבן לתרמית קטנה.

 

התרמית

בהודו המוצרים נושאים תווית של מחיר מקסימלי שאסור לחרוג ממנו, אולם רבים מנסים כוחם בהאמרת המחירים. כבר נתקלתי במקרים כאלה. לדוגמא: נתבקשתי לשלם 10 רופי תמורת חטיף בוטנים ושילמתי רק חצי לאחר שהצבעתי על המחיר הרשום.

בהגיעי לגבעה של אולד גואה מקדמים את פני כעשרה מוכרים בעלי דוכנים ניידים על תלת אופן. כולם מוכרים רק סוגי ארטיקים. הם שולפים קרטונים צבעוניים עם ציורי הארטיקים ומציעים את מרכולתם. בתום ביקורי כשהחושך שורר אני נעתרת לאחד האחרונים ומורה על תמונת ארטיק שוקולד. הבחור נוקב במחיר 70 רופי ומחזק דבריו בהצביעו על מספר זה על הקרטון. המספר נראה לי קצת תמוה הועיל וכבר קניתי פה קרטיב מנגו ב 5 רופי וארטיק מנגו וניל ב 12 רופי, אבל החושך והתרגום לשקלים מסיחים את דעתי.

עודני מגישה לעלם שטרות הוא מחזיר לי 20 רופי ומבקש תמורתם איזושהי מזכרת מהארץ שלי. אני לא מעלה בדעתי שום מזכרת ודוחקת בו לקבל את הכסף חזרה. בשיחה המתנהלת בינינו אני שואלת אם ידוע לו על חדרים בסביבה וכשאני מבינה שלא אמצא את מבוקשי אני מבררת לגבי תחנת הרכבת. הוא מציע לי את חדרו ללינה וכשאני דוחה את ההצעה הוא מציע לי לפחות לשהות שם את אותו זמן ארוך עד עשר וחצי והוא יורד מאופניו ומהלך לצידי ומציע לקחתני לתחנה.אני מסרבת לכל ההצעות. בדיעבד אני סבורה שנכמרו רחמיו על האישה המרומה הנסחבת לבדה עם תרמיליה באמצע הלילה.

 

קניות

לפני מספר ימים כאשר שחיתי בים נעלמו ספרות שעוני מהצג והשען סתום העין בעיירה צ'אאודי שהחליף לי בטריה, לא הביא מזור לבעייה. לאחר חיפוש נמרץ אני מוצאת בפאנג'י שעון כזה,שעון פשוט המכיל גם סטופר ותאורה וגם רשום שהוא עמיד למים (היום אני יודעת שהוא נכשל במבחן המים). ההודית הצעירה לא מצליחה לסדר לי את התאריך וכשאני עוברת שם שנית לאחר זמן מה היא קוראת לי ומוסרת את השעון ל"מומחה" שמנסה לשכנעני שסידר את הנדרש. בסופו של עניין, למרות שאינני משתכנעת, אני קונה את השעון ב 170 רופי (במקום 300 פלוס)

 

אוכל

איני מוצאת במסעדות טאלי (צלחת אורז ותוספות) שזה מאכל מאד נפוץ בהודו. גם לאסי (משקה יוגורט) איני משיגה. בשעות הצוהורים חנויות רבות סגורות בפאנג'י וברחוב איני פוגשת דוכני אוכל אטרקטיביים. אני קונה ארטיק ותפוחי עץ יקרים ותפלים ומחסלת במהלך היום את חטיפי הבוטנים ואת גרעיני החומוס שהבאתי עמי בבוקר. בלילה, בהמתנה ברציף הרכבת אני קונה כוסית צ'אי חם (מקובל מאד בכל מקום בהודו) וסודה לדרך. אז אני נותנת דעתי לעובדה שכל אותו יום מאז צאתי מפאלולם לא נזדקקתי לשירותים, עובדה האומרת דרשני.

 

חברה

באוטובוס ממרגאו מתנהלת שיחה ביני לשכנתי לספסל, אישה מוסלמית בת ארבעים שבעלה עובד בפורטוגל והיא עקרת בית המגדלת את שלושת ילדיה.

באוטובוס לאולד גואה אני מוקפת בנשים הודיות המפטפטות ומצחקקות ומנסות לתקשר עמי בהינדית ובתנועות ידיים.

ברכבת הלילה אני נכנסת לקרון המכיל מיטות בשלוש קומות ומתיישבת על יד בחור צעיר. איני מבינה את פשר העניין וההתרגשות שהופעתי מעוררת בקרב הבחורים. הם חוזרים ומבקשים להתבונן בכרטיסי, מדברים עלי בהינדית ופונים אלי בשאלות באנגלית. הם מציצים בסקרנות בשפה המשונה שאני כותבת בפלפון לאמיר (איני יודעת איך אחזיק מעמד בנסיעה הזאת) ולא חדלים משאול. אני תופסת פתאום ששגיתי. היה עלי להיכנס לקרון רגיל, לא לקרון שינה, אולם החברה מתעקשים שאיני מפריעה להם. הם באים ממומבאי משעה אחת בצוהורים ועומדים להגיע ליעדם במדינת קרלה בבוקר. הם מציבים לי שאלות עלי ומשפחתי ומדינת ישראל (לאיזו יבשת היא שייכת ומהי הדת שלי ובאיזה ארצות ביקרתי ומהו גילי …), אנחנו מחליפים מילים בעברית והם מלמדים אותי לספור בהינדית: עק, דו, טין, צ'אר, פאטץ'. הם מבקשים לצלמני ולהצטלם עמי וכשאני יורדת בתחנתי הם יורדים עמי ומספיקים לעשות עמי תמונה קבוצתית בטרם הם נזעקים לשוב לרכבת המתחילה לנוע

ואני נותרת לבדי על הרציף.

 

לסיכום

עם בוקר אני משחרת לעצמאות כפנתרה נועזת ובדמי הליל שבה על עקבותי בזנב מקופל בין הרגליים, ואףעל פי כןמקצת הודו פעפע לעורקי.

 

 

פורסם בקטגוריה עליזה בהודו | 5 תגובות

לבר המצווה של רזי

        לרזי לבר המצווה

אירוע במסעדת בורוכוב 88 ברעננה,   ב' חנוכה     22.12.2011

בחג חנוכה תשנ"ט, כמנהגי מימים ימימה

הזמנתי משפחתי לחגוג, אצלי בבית פנימה

מאז ומתמיד נודעה חיבתי היתרה לחג האורים

על הנרות והסביבונים והברכות והמזמורים

על הסופגניות והלביבות המשמחות את המעיים

ו"באנו חושך לגרש" עם רקיעה חזקה ברגליים.

אולם באופן בלתי צפוי ומפתיע לכאורה

חל אזי שיבוש בקיומו של המאורע

במקום שאורלי ורענן יגיעו אלי הביתה

הם הפכוני בתל השומר כהרף עין לסבתא

וכל זה בזכות יצורון עדין זעיר

שהגיח טרם זמן אל חללה של עיר

למרות השינוי בתוכנית המקורית אז

פרצה שמחה גדולה לגילויו של רז

וכך בעיצומו של פסטיבל האור

לאבי וגם לי נולד נכד בכור

ואין זה (ולא היה) דבר של מה בכך

אלא ציון דרך שבחיים לא יישכח.

עניין מיוחד גילה הזאטוט האחד

בסוג של יצורים שזה מכבר נכחד

ה ד י נ ו ז א ו ר י ם

(ואין בינם כלום לחג האורים)

והוא ידע למנות שמות ולהרצות בנאום קולח

אודות מבנה גופם ותזונתם מן הצומח

"אני רוצה להיות חוקר" – הצהיר בגן העלם

עתה בחטיבה הוא עוד ממשיך בתלם

בכיתת מדעים רזיאל השקדן

אולי עוד יגשים את חלום המדען.

רזי שלנו נעים הליכות

אוהב את אחיו ומסור לאחות

בן נאמן, את הוריו מכבד

רגיש לזולת, בנקל מתיידד.

גורם נחת רוח לצוות מוריו

אהוד ומקובל הוא על כל חבריו

דרך חיים דתיים הוא אימץ

ובכל זאת בבי"ס רגיל משתבץ

חובש הוא כיפה יחידי בלא פחד

וזוכה לכבוד ולהערכה גם יחד.

עתה לא מזמן לקראת בר מצווה

התוודע רזיאל לעוד אהבה-

פאפי, גור כלבים חום שובב

שקורע גרביים וחודר ללבב.

אז מה אאחל לנכדי הבכור

בריאות, אהבה ושפע של אור.

 

בחרתי בערך האהבה להנחילו בבר המצווה

כי בעיני הוא יסוד החיים והנשמה.

תחת איצטלת האהבה חוסות אין ספור בנות אהבה:

אהבת המשפחה, אהבת העם והמולדת,

אהבה לנערה עמה כמהים להקים בית,

אהבת הבריות ואהבת הברואים

אהבת היופי והאומנות

ואהבת העיסוק בתחומי עניין.

אהבה הינה רגש מרומם ומעשיר

הממלא את הנפש פנימה והחוצה

האהבה מעניקה תעצומות נפש ומפיחה חיים

היא דוחפת להעניק בלי חשבוך ותמורה

כשאדם אוהב ומתעניין ונותן

הוא יוצא נשכר ומסופק

כי אין קבלה גדולה יותר מן הנתינה

האהבה פועמת ומפעימה

היא מעלה סומק בלחיים ואור בעיניים

היא כיסופים וערגה היא חלומות ומגע

האהבה היא התמצית והיא המהות.

אם כך שוב אשנה  אברך אותך כך

הייה אהוב על כולם ואהוב בלי חסך.

 

פורסם בקטגוריה ברכות ואיחולים | כתיבת תגובה

כוכב כוכבי

כוכב כוכבי 

כוכב כוכבי לי הבט בעיניים

אמור האמת, אל תסתר מאומה

אתה הן גבוה ממני פי שניים

אתה כול תראה, אתה רם הקומה.

 

אמור כוכבי, הכל ילד כמוני

אוצר מחשבות נפלאות לו בראש?

האין בין ראשים כל הבדל וכל שוני

האם כל הרהור הוא רגיל ונדוש?

 

ראיתי, כוכב, חבריך בחלד

ראיתי, בך רק לבי התקשר

הבטח לי כוכב, רק אלי מכל ילד

תזרח, תנצנץ, באורך אתעשר.

פורסם בקטגוריה שירי ילדים | כתיבת תגובה

יום הולדת 60 לחיה לוי דצמבר 2011

כסלו תשע"ב                            דצמבר 2011

     לחיה'לה לוי במלאת לך ששים

את שטרחת עבור כל אחת ליום חגה

ללא לאות, בדבקות, בהרבה דאגה

את שנשאת בעול והעברת מסרים

ונדנדת וצלצלת חדשות לבקרים

את כבר יכולה לנפוש ולהירגע

כי הגעת אל הנחלה והמנוחה

כי תמה לעת עתה המלאכה

ועימך, חיה'לה,

הצעירה בחבורה

נחתום בהוקרה את הסדרה

 

חיה'לה, ילדה טובה ומוצלחת

נולדת בחיק משפחה מטפחת

אבא שוטר ואח מנחם בכור

ואת הפרח, אחרונה בתור

שלוש נשים כרכרו סביבך

אמך, סבתך, ואחות סבתך

צפו בך מקרוב והיטב השגיחו

עמדו על המשמר, דעתן לא הסיחו

שמרו צעדייך, מתי, היכן, לאן

פן תחצי לבדך כביש מסוכן.

קראנו לך חיה'לה –

ה"לה" הוא חלק בלתי נפרד

טבעי לילדה הטובה שהיית ונשארת.

 

בית דו משפחתי על הקרקע, רק שלוש מדרגות

היום בהרצל פינת סלנט ניצב בניין רב קומות

משפחת פרידמן שולחת את בתה הצעירה

לבית ספר נצח, כיאות לבת ישראל כשרה

אני, שהגעתי מבי"ס של ההתיישבות העובדת

התחברתי במהרה עם הילדה השקטה, הנחמדת

טובת עיניים ויפת שיער שחור בוהק

בקרנו זו אצל זו והרבינו לשחק

שיחקנו עם חנה בשלושה מקלות

ואפילו העזנו לקפץ על הגדרות

עד היום על הסנטר לך צלקת נותרה

מקפיצה נמהרה על האבן השבורה.

עודדנו אותך לעמוד על זכויותינו כנגד פוחחים

גם כשזה כרוך במאבקים בלתי נוחים.

 

למבחנים למדתן בצוות חברות קבוע

בסבב הבתים ממש בכל שבוע

לפעמים כנספחת הייתי עדה

לסיעור המוחות באותה ועידה.

 

התגייסתי לצבא ואת המשכת לאוניברסיטה

ויחד עם בן זוגך נח באמת עלית כיתה

מבין החברים הייתם הנחשון

לפרוץ ולהקים את הבית הראשון

ובעוד אנחנו עוקבות בהתפעלות והערצה

המשכת בצעד און להיות החלוצה

חודשיים אחרי שנשאתי כדת וכיאות

נכנסת, את, למעגל האמהות

נשאת בחיקך בגאווה ורון

את הילד הראשון "שלנו" – ירון

כי "יש עדיפות להרחבת הבית

אפילו על חשבון שנה אקדמאית"

אך לא התנזרת מלימודים ולא הרמת ידיים

ואחרי החיתולים שינסת מחדש מותניים

ולמרות "לילות לבנים" של גידול הנוער

הצלחת לסיים בכימיה תואר.

 

עם מיכל וענת שתי הבנות

התקדמת בחיים לעוד תחנות.

במבט לאחור ובתחושה של נחת

אני לעצמי על שכמי טופחת

על שיחת הטלפון שמסרתי לך את

המידע על המשרה בתיכון עמל בית

אחרי שעשית חיל שם

עברת לתיכון אחד העם

אוחזת במקביל במושכות

הוראת הכימיה בשני המוסדות

עד שמלאך לבך לנטוש את המקצועי

לטובתו הבלעדית של העיוני

ובו בראש הכימיה את יושבת

אפילו לאחר שלגמלאית את נחשבת.

 

נפלאות הן דרכי העולם –

לשניים מבני התמזל מזלם

ללמוד תחת שרביטך בתיכון אחד העם

והם לך חולקים שבחים כמורה וכאדם.

 

 

לא כל המורים ניחנו בשילוב

יסודי, מכונן ובונה ואהוב

של ידע, סבלנות, אנושיות וסימפטיה

תרכובת יציבה שמתהווה בריאקציה

מן הסתם אקזוטרמית עם שחרור אנרגיה

של טוב לב למכביר עם הרבה יגיעה.

איך אומרים עלייך כולם

ולא רק בתיכון אחד העם?

"סבלנות לאין קץ ונתינה ללא גבול"

ואלה תכונות הנושאות יבול.

 

אהבת הנתינה לתלמידים אינה דבר של מה בכך

אלא נחקקת בלבבם כזיכרון טוב ובלתי נשכח.

 

מה נאמר ומה נדבר – את אישה מקסימה

טובה , רגועה, מסורה ונעימה

אכפתית, אחראית ודואגת לכולם

בבית, בכיתה ולחברים גם.

– האם ניתן להעלות את חמתך?

שאלתי את ענת בתך

ניתן, אבל לא בקלות,

היא השיבה בכנות.

כשמפלס כעסך עולה – זה רק במעט ננומטרים

ואת מרימה קולך – אבל  רק בדציבלים ספורים

ומקסימום מפטירה משהו בנוסח כדלקמן:

עזבו, אני צריכה לחשוב על העניין.

 

למעלה מיובל שנים אנחנו כבר מכירים

ולמרות התרחבות המשפחות והמכרים

נשמרו במידה זו או אחרת הקשרים

באירועים גדולים או סתם מפגשי חברים

וזכורות לטוב המסיבות בביתכם בחג הפורים

כשנוח אישך מלווה באקורדיון את השירים

 

בתקופה האחרונה לחייו של אבי אישי

נוצר בין שניכם קשר אישי

מעין ברית אחים

ואחוות מנותחים

לשוחח עימך בטלפון הוא אהב

וכשהגעת הוא כיבדך בחיוך רחב

לפני ואחרי ניתוח כיס המרה

התקשר אלייך הוא המנוסה לברר מה ארע

 

לשאול ולהסביר מה, מתי ואיך

לתמוך ולעודד ולדרוש בשלומך.

בסוכות תש"ע כשהובהל במצב סופני לבית החולים

נזעקת לבקרו טרם ישיב רוחו לאלוהים.

לא היה לך קל להיות עדה

למעמד מדכא של כליון ופרידה.

רק בנוכחותך הרהבתי עוז

לבטא מילים שנהגתי לגנוז

שמלאה סאת הייסורים והמכאוב

ומותר לו לחדול ממאבק ולעזוב

והוא עזב, למחרת בבוקר.

 

אולי דווקא אותם רגעים של יגון וכאב

נועדו לפתוח את הראש ולהרחיב הלב

לחזק מודעות, להגביר הערכה

להרבה רגעים קטנטנים של ברכה

ואין צורך להכתיף תרמילים ולהרחיק נדוד

כי אפשר בדלת אמות לגלות עוד ועוד

כמו למשל כשצעדנו את ואני לאורך הטיילת

בבוקר ששי נהדר –

החול והים, רחש הגלים, ברק השמים,

החבצלות על גבעות הכורכר,

הדם השוצף בעורקים כשהרגליים מורמות

והידיים מונפות,

האוויר הצח מלוא חזה כשאנו שואפות

ולסיום שיר הלל של הגוף והנשמות

כשתיבלנו בשוק הנמל בטעימות

השפתיים מחייכות והלב נרגש

ואיזה סיפתח נפלא ליום חדש…

 

חיה'לה יקרה, גם את כבר בת ששים

ופעלת לא מעט והצלחת להגשים

ואת יכולה ליהנות מהילדים

ולהתמוגג מן הנכדים

בחוויה האולימפית או בגן החיות

יש לך עוד המון לראות ולהראות.

 

 

דעי בריאות ואושר והמשיכי לחיות

ולקטי בהנאה עוד שלל חוויות.

 

   

 

טיול יום הולדת לזכר אבי ולד בצפון – אפריל 2011

 

 

 

 

 

                       מאחלת חברתך

                            השמחה להתברך

                                   בחברה כמוך,  

                                            עליזה.

 

פורסם בקטגוריה ברכות ואיחולים | כתיבת תגובה

מיומנו של אביב – 1

מיומנו של אביב     13.11.2011

 

סבתא נכנסה הביתה ב08:20. אבא שאל אותה אם באמת יצאה הביתה כשצלצלה. היא השיבה שהיו פקקים נוראיים.

אני הבטתי בה ממרומי שכמו של אבא. זה מקום חביב עלי במיוחד. ככה אני מסתובב לי בחופשיות ומתבונן בעולם מגובה שמאפשר נקודת תצפית סבירה למדי.

אני כבר מזהה את סבתא ומחייך בחושפי את שתי שיני החותכות התחתונות.

סבתא לא באה אלינו לעיתים תכופות. פעם, כשהייתי קטן, הייתי מקשית את שפתי כשסבתא באה ופורץ ביבבה. סבתא אמרה לנפשה, תחילה ללא מילים ואחר כך אפילו בקול (לא כל כך רם) שאין בינינו כימיה. אני לא כל כך מבין בכימיה. אבא ואימא אמרו שזה לא בגללה כי היא במקרה הגיעה כשאני עייף ומדוכדך.

היום אני כבר גדול (בעוד שבוע ימלאו לי 7 חודשים). אני מתבונן ועוקב אחרי סבתא במבט ומזכה אותה (כשבא לי) בחיוכים גדולים (ותתפלאו, דווקא בא לי).  אבא מוסר את החבילה (דהיינו אותי) אל סבתא והיא מתנפלת עלי בנשיקות. היא לא יכולה לעמוד בפני אותו ריח ממכר שנודף מראשי.

 

אבא כבר מתקדם אל דלת היציאה כשהוא מעביר הנחיות אחרונות אל סבתא: הנה הבקבוק – הוא מצביע אל עבר הבקבוק שמכיל עוד מיליליטרים ספורים של מטרנה, את ענבר צריך לקחת ברבע לאחת ואת אלמוג באחת וחצי-, ויוצא.

 

כפי שאתם מבינים, אלמוג וענבר הם אחי הגדולים שכבר לומדים בבית הספר. אלמוג בכיתה ג' וענבר החל השנה את כיתה א'. אבא אחראי עלינו, הבנים. אימא שלי בעבודה. היא עובדת בהיי טק. אני, הילד היחידי במשפחה שזכה באבא כמטפל צמוד.

גם אבא איש מחשבים אלא שלמעני הוא ויתר על עבודה בחוץ (אני דווקא מעריך את הקורבן). זה לא אומר שאינו ממשיך לבלות שעות על יד המחשב. לפני שבועיים למשל, הוא זכה בתחרות על תוכנית שכתב באינטרנט ללימוד שפת לוגו לילדים (אולי גם אני אלמד לוגו). אחי הגדול אלמוג, אלוף בשימוש בתוכנית זו. הוא אפילו הציג את יישומה קבל עם ועדה בכנס, בערב הזכייה.

 

אבא אמר לסבתא שאני אמור ללכת לישון עוד מעט. סבתא שאלה בחשש איך תדע ואבא פלט שאני כבר אגיד לה ונעל את הדלת אחריו. הוא יצא לאיזה שהוא כנס. סבתא הניחה אותי בשמיכה שבסלון והתיישבה לידי.

היא התנדבה לקרוא לי מהספר על מילי מרבת הרגליים, אבל אני מיד משכתי את מילי שבצבצה מתוך העמוד והכנסתיה אל פי. סבתא לא יכלה לראות מה כתוב.

פתאום נזכרתי שבעצם איני שבע רצון והעוויתי את פי ביבבה. ינקתי מעט מן הבקבוק שסבתא תחבה לי והמשכתי לבכות. סבתא נטלה אותי אל מיטתי. היא עקבה בעניין אחר הסיור המחקרי שערכתי שם. הראיתי לסבתא שאני יכול קצת להתרומם על ברכי (סבתא תמיד מתפעלת מהחידושים שלי). הסתובבתי על הקרוסלה, שולח יד לגעת בלחיצים. ערכתי תפנית חדה למשוך את הצעצוע התלוי על הקשת המחוברת למיטה.

שוב השמעתי את טרונייתי. אני מבצע בנקל את המעברים משלווה לאי נחת. סבתא טפחה קלות על גופי. עברתי אל קוביית הבד ואחריה ערכתי בדיקה לשונית לבובת הנחום-תקום החלקה. אני אוהב לחוש בהבדלים במישוש בין בד מחוספס לפלסטיק חלק.

הנחתי את לחיי על הסדין, אך כשסבתא תהתה אם נרדמתי פרצתי ביבבה רועמת. סבתא שאלה את עצמה אם עליה להרימני שוב בזרועותיה או לסייע לי לעבור את המשוכות בדרך אל עולם החלומות. עצמתי לרגע את עפעפיי, אך שוב בדקתי את דריכותה של סבתא בבכי קורע לב. סבתא הצרה אל ליבה על שאיני מוכן להשתמש באמצעי הרגעה חיצוניים כמו מוצץ. אולי אני זקוק לחיתול כדי למולל אותו. סבתא זוכרת שיש תינוקות שנרדמים ככה. לא אני.

תשישותי לא מנעה בעדי לנהל עם סבתא דו שיח טרום-שנתי: אני מתנער מן הדממה ומשמיע מחאה נרגנת וסבתא לוטפת ברכות את ראשי ומעסה בעדינות את גבי.

אני עוצם את עיניי ומדומם מנועים ולפתע שוב ניעורה בי תחושת באי נחת.  אולי זה משום שסבתא עדיין לא כתבה עלי שיר. על אחי הבכור היא הרעיפה שפע של שירים כתובים, ופעם קודמת כשאימא שאלה אותה איך הייתי וסבתא התמוגגה, שמעתי את אימא לוחשת: אז אביב כבר ראוי לאיזה שיר?

 

פרצתי בבכי תמרורים (אני מצוין בזה) וסבתא שוב העבירה על עורפי ליטופים חמימים ומרגיעים.

אחרי סדרת בכיות וליטופים צללתי לי לעולם החלומות.

אולי באמת סבתא תוכל להתפנות למלאכת יצירה המוקדשת רק לי?!

פורסם בקטגוריה פרוזה | 2 תגובות

ידך השמאלית

                                                                                                            19.11.2011    

                                           ידך  השמאלית       

 

בחוץ מטפטף סגרירי

מעבר לאותו חלון

במיטה ערירית

אותה מיטה

כל המרחב רק שלי

בלי  

ידך הטובה השמאלית.

 

היה אז סופו של קיץ חם  

ידך השמאלית עוד הגיעה

בתחילה

לפתוח או לסגור

את שלבי התריס 

ואחר כך ויתרה.

עוצמת עיניים.

ידך השמאלית

מיטיבה את  הכרית

תחת עורפך.

מזדחלת לשמאלך

נדחקת אל גופך

חסר תנועה, דומם

אולם נעים וחמים

מסניפה את המגע

המחמם

יודעת שרק עדיין…

ידך הטובה השמאלית

חובקת

שותקת

עוטפת

מגוננת

ואני יודעת וממאנת

עוד מתרפקת

עוד מתחפרת

בשקע בית שחייך

בכל תא ותא בעורי

מטביעה וחוקקת

כל תא ותא של

ידך הטובה השמאלית

מתענגת ונוטפת…

 

ובלי להתריע

הוא מופיע

עובד זר 

מנוכר

הופך גופך האילם

מגופי שלי מתעלם

וכבר אין לי מקום

מנושלת מידך השמאלית

נדחקת מן המיטה.

 

בחוץ מטפטף

סגרירי

אני במיטה

ערירית 

כל המרחב רק שלי

שומם וריקני

ידך השמאלית עוד בוטשת

רק בעיני רוחי

והכר עליו ראשי מונח

קר כל כך

ולח.          

פורסם בקטגוריה שירים על אבי | 3 תגובות

דברים לאזכרה של אבי – 28.10.2011

                   במלאות שנה למות אבי                                                                                 28.10.11

אבי יקר,

למעלה משנה חלפה מאז הלכת מעמנו. פעמים רבות במהלך פעילויות חיי היומיום שלי מצאתי את עצמי מנסחת בראשי מכתב אליך. איני יודעת היכן מצויה הישות שלך, ומן הסתם היא קיימת, מפני שלא יתכן שאדם שכ"כ היה, כבר נמוג לחלוטין ורק הזיכרונות עדיין שרירים.

במקום בו נטמן גופך הקמנו מצבה שמייצגת בעינינו מקצת מהווייתך בשנותיך האחרונות: את תאוותך הבלתי נלאית לעולם הספרים על אוצר הידע ויפי ההבעה, היצירה, הדמיון והעלילה. הקפת עצמך בספרים מתחומים שונים.

ששה שבעה ספרים נערמו תדיר סביב מיטתך ומקום של כבוד תפס כמובן ספר הספרים, התנ"כ. אתה בהחלט היית מעיין וקורא בהם. בביקורינו התכופים בביה"ח איכילוב היוו הספרים שרכשת שם בסטימצקי ובצומת ספרים מקור נחמה ועניין.

חפצנו במצבה גם לבטא את העיסוק המעמיק שלך באיסוף טלכרדים מכל רחבי תבל תוך ניצול האתר באינטרנט, COLNECT, שעופר בנך בנה עבורך ואמיר אחיו פיתח, שכלל והרחיב ואפילו זיכה אותך בגאווה ונחת כשזכה במקום ראשון בתחרות הסטארט אפים בבילבאו שבספרד.

אבי יקר, נולדת בברוצלב להורים ניצולי שואה. בהיותך בן תשעה חודשים עליתם לארץ המיוחלת אל מעברה בבירת עמק יזרעאל, עפולה, שם נולד לך אח צבר בשם רענן. התקדמתם מצריף העץ לבניין שעדיין קיים ברחוב יהושע חנקין.

אביך, גרשון, שעבד במועצת הפועלים, הצליח להגיע לרכב, אופנוע עם סירה, שלפעמים אף ניתקה כשנסעתם ברחבי ישראל. אמך, פרידה, סייעה לכלכלת המשפחה כמטפלת בילדים ואתם הייתם חשים לעזור לה לשאת את הסלים מן השוק.

אחד הדברים המקודשים בשגרת חייכם היה עיתון דבר, שבמאמריו שקעתם כל בוקר טרם הנץ החמה, ובנערותך גם עבדת בין השאר בחלוקתו למנויים.

אביך שהבחין בתבונת בנו הבכור טרח להביאך למבחנים אל העיר הגדולה חיפה, ותוצאותיהם אישרו את כניסתך למערכת החינוך שנה קודם זמנך.

בשעות הפנאי אחרי הלימודים עסקת בבניית טיסנים ובפעילות אינטנסיבית בתנועת הצופים.

עם סיום התיכון במגמה הביולוגית בגיל 17  עקרת אל מרכז הארץ ללמוד טכנאות רנטגן וכשהתגייסת שירתת כקצין חובשים בסיני.

נפגשנו בתום השירות הצבאי כסטודנטים במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת ת"א ותוך חצי שנה באנו בברית הנישואין.

מלחמת יום הכיפורים גבתה מהמשפחה מחיר כבד, את אחיך הצעיר רענן.

מיד לאחר גמר לימודי התואר הראשון נענית לצו השעה אחרי אותה מלחמה איומה. נטשת את אשתך עם תינוקך הבכור רענן בפ"ת כדי לתרום שנה לצה"ל בשירות קבע בסיני.

חזרת לאוניברסיטה. סיימת תואר שני באימונולוגיה בהצטיינות והשלמת שנה בדוקטורט.

צחוק הגורל – המחלקה לא הסכימה לקבל את הצעתך לטפל בחולי סרטן סופניים בחיסון פסיבי, שיטה שיושמה מאוחר יותר וחשת על בשרך, כמעט עשרים שנה אחר כך כשקיבלת אוואסטין בחודשי מחלתך האחרונים.

מהאקדמיה פנית לבנק הפועלים כיועץ להשקעות והתקדמת עד תפקיד סמנכ"ל בבנק משכן.

היית אדם נבון,שקול, רציני וצנוע. היית מסור לארצך, למשפחתך ולחבריך.

כשהתגלה הגידול הקטלני בראשך ידעת לשמוח שהספקת לממש במספר שנים מחוץ למעגל העבודה את רצונותיך בעיסוק באהבותיך: הספרים, הלימוד העצמי,ואוסף הטלכרדים.

בתחום המשפחתי שמחת שגם זכית להתברך בחמישה נכדים.

שלושים ושמונה שנים חיינו יחדיו. היינו חברים בעלי שטחי התעניינות משותפים רבים. אהבנו ללכת (וידעת לצעוד במהירות ראויה לציון), אהבנו לטייל, להכיר וללמוד. אני התענגתי על הידע שליקטת ושפעת אודות אתרים אירועים. נהניתי לצעוד איתך בבקרים כשאתה שח לי על ספרים חדשים שקראת ומדליק בי את הרצון לקראם גם כן.

 

ברצוני לעדכן אותך במה שהתרחש במשפחתך אחרי לכתך.

בנך הבכור דרור שישב למראשותיך והיה עד לנשימת אפך האחרונה בבית החולים, התמודד עם אובדנך ועבר תקופות קשות בחייו, הצליח להתאושש ובראש השנה הגשים שאיפה לנסוע אל קברו של רבי נחמן מאומן. שנינו סובבנו מותשים בלילות לתלות את המודעות על האזכרה שלך.

אורלי אשתו כבר עובדת מספר חודשים ויחדיו הם מנהלים חיי משפחה יפים ומאושרים עם שלושת צאצאיהם.

רזי נכדנו הבכור, שיחגוג השנה בר מצווה, החל את לימודיו בחטיבת הביניים ולאחר ניסיון קצר בישיבה דתית בחר להמשיך לקיים מצוות בכתה מדעית חילונית. הוא ממשיך בחוג המתמטיקה למצטיינים וגם בכיתה החדשה הוא כבר מתמודד על תפקיד במועצת תלמידים.

יובל, אחיו בן התשע וחצי החליט גם הוא לחבוש כיפה ואין זה עומד בדרכו להצגת מועמדות במועצת התלמידים בבית הספר החילוני. הוא משלב את אהבת הכדורגל במכבי פתח תקווה עם פיתוח כישרונו המוזיקלי בנגינה באורגנית.

זוהר בת הארבע,הנכדה היחידה בין הנכדים הבנים, נודעת באהבתה לציור ומשתתפת בחוג למחול.

משפחת בנך השני עופר התרחבה. נולד להם תינוק חמוד הנושא בשמו גם את שמך, אביב. עופר מטפל באביב הקטן למופת. כשאיילת והבנים הגדולים בילו בדיסנילנד באורלנדו, אפילו לא הביע עופר כל קובלנה על היותו מקורקע בארץ עם אביב הקטן.

בנוסף לטיפול בשלושת צאצאיו הגיש עופר לתחרות בסיוע שני אחיו הצעירים אמיר ואורי, תוכנית מחשב ללימוד לוגו לילדים וכמו במקרים קודמים כשגם אתה אבי עוד חווית, הם זכו במקום הראשון. יום לאחר מכן, לפני יומיים, השתתפו עופר ואמיר גם בתחרות אחרת באינטרנט ושוב זכו במקומות הראשונים.

איילת, אשתו של עופר, חזרה לעבודה במשרה מלאה בחוץ ונותרה רעיה ואימא תומכת ומחנכת בבית ומצטיינת בהכנת תבשילים.

ילדיהם זוכים להתמודד בכיף באתגרים אינטלקטואלים. אלמוג בכיתה ג' מנגן באורגן, מתאמן בג'ודו וכדורסל ויתחיל עוד חוגים בבי"ס להנדסאים. ענבר, שהחל את כיתה א' השנה, שולט בקריאה וכתיבה ובתרגילי מתמטיקה מורכבים. גם הוא כבר משובץ במספר חוגים.

בעצם, זה לא היה מפתיע אותך שארבעת נכדיך מחוננים ומקסימים. חבל שהם כבר לא יוכלו להתעשר מהסבא רחב האופקים.

 

אמיר, בנך השלישי, יצא לשוטט בעולם אחרי מותך עם הסטארט אפ שלו. נפגשתי עימו בתערוכת האוספים בפראג שם גם התוודעתי לשניים מחבריך לאיסוף הטלכרדים: ואדים הצ'כי ויורגן הנורבגי שחלקו לך שבחים רבים. (יורגן סיפר שאתה הישראלי הראשון אליו התוודע ואח"כ דרך האתר רכש הרבה ידידים ישראליים.)

ערב ראש השנה הפתיעני אמיר בביקור בביתנו בארץ. הוא מרענן את תפיסת עולמי בהפיכת ביתנו לבית פתוח בו מתארחים חברים מארצות שונות.

 

אורי, צעיר בניך, החליף את מקום עבודתו והתקדם לעבודה מאתגרת יותר בחברה בפתח תקווה לשם הוא מגיע באופניו. למרות שהוא מקדיש שעות רבות לעבודה הוא מוצא זמן לבילויים. הוא ילד של ים: אלוף במשחקי מטקות על החוף וגולש על הגלים במים.

 

באשר לי, חבר יקר, אני משתדלת למלא את חיי שהתרוקנו ממך. אני ממשיכה בלימודי הספרדית והיידיש.  . נרשמתי עם חנה חברתנו להרצאות בבנין צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב – אכסניה אינטלקטואלית שאתה ואני כל כך נהנינו לחסות בצלה.              לגבי פעילותי הספורטיבית: אני מתעמלת במועדון הספורט, צלחתי בשחייה את הכינרת. רכבתי בסובב ת"א באופניים וארוץ עם אורי בעוד שלושה ימים במרוץ הלילה של נייקי.

לשמחתי גם מגיעים אליי תלמידים, וכידוע לך, אני נהנית ללמד, בעיקר את השפה העברית שלנו.  

עקבת מקרוב אחרי שיעורי החוג "עברית מן הספרים" שהקמתי לפני שחלית.  כשנותרה רק תלמידה אחת שהמשיכה להגיע ולגמוע בשקיקה ספרות יפה בעברית, כל כך התרשמת והתלהבת מרצונה העז והתמדתה, עד שהצטרפת גם אתה לשיעורים שהפכו למפגש חברתי משולש של שנינו עם שרה, כשאתה מעניק מכל הלב את תרומתך לקידומה בעברית. כשאנו נזכרות בנוסטלגיה באותה תקופה שרה חוזרת ואומרת לי: את אישה מאושרת שזכית לבעל כזה.

בנינו עושים את מה שהם יכולים כדי למלא את החלל שהותרת בבית. עופר משתדל להגיע עם ילדיו פעמיים בשבוע. אורי שעזב את הדירה, קופץ לעיתים מזומנות, לא תמיד בשעות שגרתיות ואנחנו אוכלים יחדיו , צופים בטלביזיה או אפילו רצים ביחד.

אורי מבקש לציין את ה"סיפתח" שהוא עשה לי לחו"ל בהעניקו לי מתנת יום הולדת נפלאה: חופשה עמו בבורגאס שבבולגריה.

יהודית טייטר זמן קצר לאחר מכן דרבנה אותי לצאת לטרק הראשון שלי, לגאורגיה.

 

באשר לחיים החברתיים שלי, עולם כמנהגו נוהג. זוגות החברים הטובים שעדיין שומרים על קשר (מכאן תוכל להסיק שחלקם התנתקו לחלוטין) כבר אינם מוצאים עבורי את המשבצת ששנינו תפסנו. הם אינם מעלים בדעתם להציע לי כמו פעם להצטרף לסתם מפגש חברתי או לצאת עמם לסרט או לטיול.

אלמנה היא חצי זוג אם לא למטה מזה.

אני מלמדת את עצמי לתור חוויות אחרות וחדשות. הלכתי בעקבות בני הצעירים אל המדבר לארבע יממות באוהלים ונוכחתי לדעת שהחיים יכולים להיות יפים בפשטותם ואפשר להתחבר לאנשים אחרים בחיבוק ובאהבה.

 

אבי יקר שלי, תמיד תחסר לנו.

לפעמים אפילו בעיצומו של חיוך מכה בי זיכרון אובדנך ופני מתכרכמים לבכי.

עשינו היום מעשה שלעניות דעתי היה גורם לך קורת רוח. ערכנו אזכרה לאחיך האהוב רענן בעפולה ועתה אנו על יד קברך פה בפ"ת.

חבר יקר שלי, חסר לי המגע שלך, הנוכחות היציבה והמלטפת, החברות המאפשרת לחלוק רשמים.

כל כך הרבה ספרים בביתנו מיותמים בלעדיך. כל כך הרבה טלכרדים צוברים אבק. כל כך הרבה ריקנות מתמלאת בזיכרונות עליך. זוהי כנראה משמעות הביטוי "תהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

 

יקירי, חברים רבים מוקירי זכרך באו לחלוק לך כבוד באזכרה שלך. יצחק גור סלסל בקולו הערב את תפילת אל מלא רחמים על קברך. בנצי פיזנטי נשא עליך דברים כעמית לעבודה בבנק.

בנצי קשר צייר דמותך כעמית לאיסוף טלכרדים. חנה, שכינתה אותך "אח", קראה לכבודך שיר של נתן יונתן.

אלמוג נכדך (כן, גם ענבר ואביב הקטן נכחו במקום) הביע את אהבתו לך בעבר וגם בהווה. בניך: אמיר, אורי ודרור העלו קווים לדמותך כאבא אוהב, חבר, תומך ומייעץ ובטאו בדברים נרגשים את כאב החלל שהותרת בלבבם. אחרי האזכרה צפינו בתמונותיך רצות על מסך הטלביזיה. היית כל כך חי!!!              יהי זכרך ברוך!!!

פורסם בקטגוריה פרוזה | תגובה אחת

לאיילת ולד ליום הולדתה – 9.9.2011

16.9.2011

לאיילת  היקרה,

אמנם התאריך הפורמלי חל כשהייתי בפראג

אך מהו שבוע להרחיק משמחת החג?!

לא אחמיץ את זו ההזדמנות

להתבטא קבל עם ועדה בכנות

ולהשמיע מעט מאותן מילים טובות

שכבר השמעתי לא אחת לחברות

וקצת אוסיף מה אני מאחלת

לך, כלתי היקרה, איילת.

איילת אשת חיל, מבונה, טובה וחרוצה

משקיענית בתוך הבית (במשפחה) וגם החוצה (בעבודה)

אמא למופת, מסורה ואוהבת

ערה לכל חידוש, מגיבה ונלהבת

כשאביב הקטן בחוסר נחת מצייץ

את מזנקת לקראתו כמו מקשת החץ

מנשקת וכבר מיניקה ומשחילה חיבוק אחד

ואומרת בחיוך: זה ילד נוח במיוחד

ולמרות התינוק וגופך הזועק לתנומה

לא תחסירי מאחיו כמלוא הנימה

שגרת חייהם לא תופר חלילה וחס

ואחרי הרחצה תחקרו את האטלס

רחוצים כבר בפיג'מות תשבו על המיטה

את – המורה והם – הכיתה

מגרה למחשבה לעילא ולעילא

עושה עמם דברים נאים לתהילה

משתתפת עמם ביצירה ומשחקים

ולא שוכחת להקפיד לבל ירבו בממתקים

אין את מתנזרת מכל שטחי העשייה:

גזירה והדבקות כולל בישול ואפייה

וכשתגיעו אל סבתא עם מיטב התוצרת

"בעצמם הם הכינו" – בצניעות את אומרת

"איני יודעת לאפות" – טענת לפני שנים

היום אני לוקחת ממך המתכונים

והם תלויים על המקרר אצלי מעל הדלת

עוגה טרופית או עוגיות  ובסוגרים: של איילת.

 

אז מה אוכל לומר ומה ארבה לכתוב,

עופר בני מוכשר, עשה לו עסק טוב

ולי נותר לשמוח כי יש על מי לסמוך

נפלא להתברך במין כלה כמוך

ולסיום מספר ברכות לכבוד שנים באות

אושר, הצלחה והגשמת המשאלות

את ברוכת כשרונות וגם יודעת להתאמץ

וילדיכם לא נפלו רחוק מן העץ

ולכולכם במשפחה צאצאים והורים

בריאות ואהבה, היו מאושרים!

מהחמות הגאה,

עליזה.

פורסם בקטגוריה ברכות ואיחולים | כתיבת תגובה

כבר שנה 27.9.2011

                     כבר שנה         27.9.2011

 

החיים מתמלאים לי בחללים

לאן שאלך נמתחים

קורי הזיכרון

וקורעים את לבי.

לא על יתמותי אני בוכה

לא על שנת האלמנות

עליכם שאינכם.

על גופכם שצבה

טרם פרידה,

על המילים שכבר לא הכלתם

אני הייתי עדה.

 

החיים מתמלאים לי בחללים

ואני –

זורמת בתוך המעללים

נסחפת,

  חותרת,

     שוחה,

        נאחזת,

          נועזת,

        מפזזת,

      דמעות מוחה,

ושוב נוגעת

ושוב נארגת בקורים

     טווייה.

 

כבר שנה

אני הנשארת

חיה.

לא בוערת,

לא מסתערת,

לא דוהרת,

אבל

גם לא מוותרת.

אינני עיוורת,

והחיים אף על פי

יפים

לפעמים

עד כאב.

 

 

אני ממשיכה אהובי,

קימעא נגררת

–         איך את?

–         מסתדרת

            מתפזרת

               מתפרפרת

אפילו מציבה אתגרים

זעירים

קצרי טווח,

יש אומרים:

   לא כל כך.

מבחינה באגלי האור

מתערסלים במשבי רוחות

בין צללים ובהרות,

רואה את החיים נמשכים,

וכל העת חיה

את האין שלך אהוב

את האין שלכם

אהובים.

 

בכל שאלך

נושאת אתכם חללי

נושמת,

עורגת אהבתכם

שהתפוגגה,

נזכרת,

  נכמרת,

נמשכת הלאה

       בלי דיי

בין האין

שמרטיט קורי חיי,

ואפילו בלב החיוכים והשמחות

מפרפרות אנחות

לכודות ברשת חללי

בין היש והאין אני שרויה

ואני מצחקת ודוויה.

פורסם בקטגוריה שירים על אבי | כתיבת תגובה