לפני חמישים שנה בניין כמו זה שנשא את המען סלנט 1 לא היה חזיון נפרץ בנוף עירנו, ששני עשורים קודם לכן עוד התגדרה בתואר המושבה, ובחירוף שיניים נאבקה על זכותה לראשוניות בכנותה את עצמה "אם המושבות" .
הבניין הארוך בן חמש הכניסות המכונה "רכבת" מתנשא לגובה ארבע קומות ( ללא מעלית, כמובן ) .
בניגוד לימינו, שבהם אדם (אני למשל ) יכול להתגורר שנים רבות בבניין לא גדול (חד כניסתי) בעל מניין דירות בלבד, מבלי לזכור את שמות הילדים שנולדו בבניין, חיו בו שנים לא מעטות ואפילו סיימו צבא .
באותם ימים הכירו כולם את כולם .
משפחתי עקרה לקומה ראשונה בכניסה שנייה מבית דו משפחתי בשיכון מפ"ם שבמושגים של אז היה נידח ומרוחק מחנות הצילום של אבי ( היום כמה הייתי נותנת כדי להמשיך להתגורר בקוטג' כזה משופע בלול ובשובך ועתיר במגוון עצי פרי ).
לקומה ראשונה בכניסה רביעית הגיעה ממושב בית מאיר, מושב דתי לפני ירושלים, משפחת גופשטיין על שתי בנותיה חנה ואלה .
למרות ששתינו למדנו בבתי ספר שונים בתכלית (חנה השתייכה לבת ספר הדתי נצח בנות , ואני שמרתי אמונים לבית ספר הס של ההסדרות העובדת) , התרחש החיבור בינינו באין מפריע .
בתו של האינסטלאטור שיחקה עם בת הצלם והשתיים חישלו את בתו היפה של השוטר לנוכח תוקפנותו של המין הגברי שהיה מיוצג בילד ליאור מכניסה ראשונה .
היינו מבלות הרבה במשחקים בחוץ .
חנה הייתה אלופה במשחק 3 מקלות והיה קשה להתחרות בה במשחקי הריצה .
חיה'לה קוראת להם מרוץ שליחים ואני חושבת שהיו אילו משחקים בהם נציגים משתי קבוצות היו צריכים להגיע למטפחת לחוטפה ולשאתה כשלל לקבוצתם מבלי להיתפס, מה שמצריך כישורי בריחה ורדיפה .
בין הבניין למדרכה תחמה גדר אבן את הגינה הצרה, ואנחנו, הבנות הגיבורות, היינו מתאמנות בהליכה עליה כשאנו מקפצות בין קטעי החומה משני צידי הפתחים לכניסות . ואל יקל הדבר בעיניכם . היו גם תאונות. באחת הפעמים קצרה רגלה של חיה'לה מלהגיע לצד השני השבור של הגדר והצלקת מהחתך המדמם שחרץ בלט האבן, נותרה כעדות חיה עוד שנים רבות בסנטרה .
היינו בנות בית זו אצל זו .
חיה'לה זוכרת שגם הרבינו בקריאת ספרים, למרות המכשיר המודרני הייחודי בבית גופשטיין, שעל מסכו התנועענו דמויות מבעד לריצודי השלג .
חנה המשיכה עם חברותיה מנצח לתיכון ישורון ואני לתיכון ברנר , אולם היו מבחני בגרות כמו היסטוריה או אזרחות, שהתכוננו להם יחדיו .
במהלך לימודינו נשאונו רגלינו לתנועות נוער שונות , אני הייתי בנוער העובד ואחר כך בצופים, וחנה וחברותיה בבני עקיבא .
אבא שלי, הצלם, היה חלוץ בתחום הרכב. הייתה לו למברטה סגורה, דהיינו אופנוע מחופש למכונית , ובשלב מאוחר יותר רכש בשותפות עם שכן מכונית אמיתית , פרינץ.
בשבתות יכולנו לנסוע לים וחנה הצטרפה אלינו לא אחת שהיא מסתתרת בין המושבים לבל יתגלה לעולם קלון חילול השבת.
בשלהי התיכון נטשנו את התנועה לטובת הריקודים הסלוניים ואני מצאתי את עצמי בקרב החבורה סרוגת הכיפות העורכת מסיבות ריקודים בבתים במוצאי שבתות או מבלה במועדונים , לא דיסקוטקים או ברים ספוגי אלכוהול כבימינו.
המועדון של אוניברסיטת בר אילן היה חביב עלינו במיוחד .
חיה'לה זוכרת את מסיבת הפורים שערכנו במקלט הגדול של ביתנו שהיה ממוקם בכניסה שלנו. ניקינו וסידרנו וקישטנו את הקירות החשופים ונוצר לנו מרחב נפלא לריקודים כשברקע מהדהדת מוסיקת שנות הששים.
בתום התיכון התגייסתי .
חנה פנתה לאוניברסיטת תל אביב ללימודי המתמטיקה , אלא שבהעדר כימיה בינה לבין המתמטיקה נטשה את המערכה.
זה המקום לציין כי בסוף התיכון בחרה חנה בשם אוסנת, שידרוג לשם שניתן לה ברוסיה עם הולדתה. אולם , בעוד העולם החדש אליו צעדה התוודע אליה בשם אוסנת , לא כיהתה בנו כשבשבילינו המשיכה להיות חנה .
חנה- אוסנת חיפשה את דרכה .
היא התחבטה בשאלת הגיוס לצבא , אך לאחר תקופה קצרה של עבודה כדוורית שבה אל ספסל הלימודים והפעם באוניברסיטת בר אילן.
הפעם הייתה כימיה .
חנה סיימה בהצלחה תואר בכימיה ושמה פעמיה אל ההוראה .
היא עשתה חייל כמורה והתקדמה למעמד רכזת שכבה בתיכון בני ברק .
שם דאגה לחברותיה , סידרה לי משרת מילוי מקום בביולוגיה ולחיה'לה מקום לביצוע הסטאז' בכימיה.
תחילה, במעמדים מרכזיים בהם היה עליה לשאת דברים קבל עם ועדה, בראשית או בסוף שנת הלימודים, פנתה לעזרתי לכתיבת נאומיה. היא פירטה בפניי את הדרישות והתכנים למען אנסחם בכבוד ובהדר הראויים , אלא שתוך זמן קצר יצאה לעצמאות נאומית וכישורי הכתיבה שלי נדחקו לקרן זווית .
אני זוכרת את היום בחדרה ( אז כבר עברו לרחוב מקביל לסלנט , חפץ חיים ) שבו גילתה לי שמצאה את אהבת חייה וכבר החליטו לבוא בברית הנישואים .
היינו צעירות בנות 20 וטיפ טיפה והקמת משפחה נראתה לי אז רחוקה כמטחווי קשת ממני, אלא שלמרבה הפליאה מצאתי את עצמי נשואה אפילו לפניה .
חנה ודני לא קפאו על שמריהם. הם עבדו והתקדמו והרחיבו את המשפחה ועקרו מדירה אחת לדירה אחרת ומעיר אחת לעיר אחרת .
אוסנת , רבת כישרונות, התבססה בתחום ההוראה והחינוך , אני זוקפת לזכותה את תרומתה לי, מחנכת חסרת ניסיון, בגילוי ערכו של הספרון הנפלא "העץ הנדיב" כבסיס למערך שיעור חברה בבית הספר .
אוסנת שלנו עלתה למדרגת סגנית מנהל בתיכון רבין, ועדיין אוחזת בה ביד רמה וזוכה לכבוד ולהערכה .
במשפחה ועם חברים היא נשארה חנה. גידלה שני בנים , גדי ואמיר , ונתנה דרור למאווייה וליצירתיות שבקרבה בבנייה ממשית של בתים שבהם התכוונה לגור (בדיעבד מסתבר שרק לזמן מה).
לאחר שרכשה ניסיון בבית המקסים בכפר סבא חזרה לכור מחצבתה בפתח תקווה שם בנתה בית חלומות תלת מפלסי.
למרות הזמן, המחשבה והאנרגיה שהשקיעה בבתים , לא התקבעה בין דלת אמותיהם .
חנה התזזיתית מרחיקת ראות ופתוחה לשינויים. ברגע שהיא מאתרת שינוי בצרכיה או לחלופין במאווייה,אינה נרתעת מביצוע תפנית ומזנקת בקלילות
לשלב חדש בחייה .
היא יודעת להתלבש על משימות ביעילות, חריצות וחוכמה .
אלופת מעבריי הדירות. אין לה כלל עכבות!!!.
בשבילי, למשל, העברת בגדים מארון לארון היא כמעט משימה בלתי אפשרית , אבל בשביל חנה, אריזת הבית כולו והתניידות מעיר לעיר, מדירה לדירה, מקנייה למכירה ושכירות והשכרה, הם עניינים של מה בכך .
הבית האחרון שבנתה בפתח תקווה כבר מכור והם כבר גרים בשכירות בדרך אל דירה חדשה בבניין חדש .
מעניין איך החיים מגלגלים אותנו לכל מיני מקומות ואיך מצטלבים כל מיני מעגלים.
אני, קשרתי את גורלו של בן זוגי מבירת עמק יזרעאל אל העיר שלי בשפלה, ואילו חנה ודני הנמצאים כרגע (אצלם אי אפשר לצפות מה ילד יום) בפתח תקווה
ורואים ברכה בבכורם גדי ובנכדיהם באם המושבות , גם נקשרו בעבותות של הבן אמיר אל אותה עיר ממנה שליתי את האיש שלי, החור שבקצה הסרגל , עפולה .
ששים שנה , עדיין כוחה במותניה – עובדת ועסוקה בלי דיי .
מה נאחל לך , שתעשי מה שמעניין ומהנה אותך באושר ובריאות .
מחברתך מאז יובל שנים עליזה, ובהשראת חברתך לחלק נכבד ממסלול הלימודים, ההוראה והבילויים, חיה'לה.
