כתבים והגיגים

את יודעת להתמוגג מן המילים
להתענג מן המראות והצלילים
מבלי להרחיק מעבר לים או להרים.
את מחוננת בכישרון
לבחון ולהבחין
להתבונן ולהבין
בסקרנות ובעין אוהבת
במלאכת המחשבת
של העולם על פלאיו
לשאוף אותו ולהישאף אליו
לספוג את האור גם בין עננים קודרים
ולהקרין הילה ממך אל אחרים.
אינך תובעת מאחיות או מרופאים
נזהרת פן תעיקי אפילו על קרובים
תמיד מוצאת את הטוב בסובבים
ומזככת אותם להיות ראויים
לברק הזורח בעינייך
לחיוך הנפתח בשפתייך
כשגופך בוגדני וכואב אינך כועסת
את מקשיבה למצוקתו ומפייסת
לומדת טרוניותיו ומשוגותיו
לחיות בשלום עם משובותיו
כה מעט את מבקשת –
רק בקצות הסערה את הקשת
ולמי אם לא לך מגיעה זכאות
לעוד טיפ טיפת בריאות?!

בשם האנשים האוהבים מאוד
רגליים להניע במקום סתם לעמוד
פונה אני לכם לשוח ולצעוד
וכמה שיותר – יותר טוב עוד.

ובין הצעדות רצוי, ואין זה סוד
בטור או מעגל, אפילו בשורות
פשוט לרקוד.

מחום או מקרה אינכם צריכים לפחוד.
לבד או בקבוצה אפשר תמיד לצעוד.
בשמש הקופחת, עם כובע או מטפחת
וכשניתך מטר, על עמק ועל הר.
אין צורך לעצור- כיסוי קל יעזור.

ובין הצעדות רצוי, ואין זה סוד
בטור או מעגל, אפילו בשורות
פשוט לרקוד.

בחוץ לנשום אויר רצוי מחוץ לעיר.
לגמוע מרחקים תחת חופת שחקים.
לשבוע מסביב יופיו של האביב
לחלום כך בהקיץ וגם למצוץ חמציץ
זוהי המהות, הדרך אל האושר.
שמחה וגם בריאות ואם תרצו גם כושר.

דג זהב שט לו במים
פורש סנפירים ושוחה
ענבר קטן על הידיים
בועט ברגליו ובוכה

הבט, ילדון, הנה פה במים
דג הזהב שט שקט ורוגע
אל נא תצרח עד לב השמים
אם לא תחדל – אשתגע

דג זהב שט לו במים
שוחה בדממה ושלווה
ענבר קטן על הידיים
חבוק בהמון אהבה

דג זהב שט לו במים
פורש סנפירים ושוחה
ענבר קטן על הידיים
דמעה מעיניו כבר מוחה

מאין צצו לא זכר
אך לא יכול אותן לשכוח
ספק אם הוא בהן בחר
התנחלו היישר במוח.

הן זרזפו כמו מטר
טורדן, מציק ללא מנוח
זמזום קצוב שלא נגמר
– חיפש מפלט מהן לברוח.

הן קיננו בו כל העת
המו גם בין קפלי חלום
ומיאנו לאור לצאת
אפילו כשפתח חלון

גלגל בהן פנים אחור
ביקש סודן, ליטף, נקש,
קימט מצחו, רבץ לדגור
יבש כמו קש, כשל מותש

ככלות אונו נשא הושיט
אל חיק פייה בקצה העיר
הניפה היא בדיו שרביט
ונבקעו פרחי השיר.

מחוללת סחור סחור
צללי רגלים נעות
זוגות זוגות
פרצופים עמומים
סובבים תלויים במעגל
זורה לכל
חיוך מתקתק צף
הנהון בריחוף
שלום עף
מלמול חסר גוף
שברי מילים דלים
נבללים
שירים מתנגנים
כתמי מחוללים
מעופפים
שקופים
מרחפים
קורי מחול
נטווים רופפים
בבועת חיוך דקיקה
מתנשאת
סחור סחור
מתנפצת
אל האור.

כשהורמו התריסים
נחבטו כנפיה בזכוכית
הקרה
הזרד הזהוב נשמט מטה
ממקורה
מוסט מן המטרה.
הדיירים שוב טאטאו
את אבק החשיכה
מתחת לשטיח
והאור
שפלש בלית מעצור
היה בו מתבדח
מקנטר וזוהר
וכשהיה צונח
היה חופן ועוצר
ושומט ושוב מרים
מתהולל כדרכו
חדשות לבקרים.
והיה מפתה בעורמה
ואברותיה כלות
וכשנחתה בבעתה
כמעט השמש עלתה.

על מדרגות הארמון
מול הכיכר
בארץ אחרת
שאל אם אני מאושרת.
כסות בלויה
תלויה
על גוף
שדוף
והמבט של האיש הזר
מרתיע קמעא, מוזר
מפלס אל הנשמה
מעבר לדת
מעבר לאומה
והוא נכון
האיש הזר
לנבור ולחטט
ובשלמות לתת
כל מה
שאולי אף לא היה.
לא שאל לו הזר
לא נעתר
לכריך או תפוח.
נידפת ברוח
אצבעו רועדת
מגלגלת
סיגריה רזה
הזויה
מקרטעת מרקדת
פוגעת מועדת
בינות לאצבע ולאמה.
כל מה שרצה
לו נמצא (כך אמר)
מרמז על בקבוק
מרוקן למחצה.
על מדרגות הארמון
אישה
בודדה
נטושה
בארץ זרה
קרה
יד גרומה חמה
טופחת על שכמה.
מול הכיכר
על מדרגות הארמון
אתה איש זר
נתת לי כבר
המון.

למרות שלא אמרו
ראתה בעיניהם
מעבר לאופק
נישאה
על רפסודת הציפיות
ללא מפרש
ללא משוטים
וגלי הזמן מחו
את הברק המרצד
מתעתע
הותירו שובל
שגם בעיניהם
ילך קצפו ויתפוגג

האם יכלה
שלא למצוא שם
את עצמה?
ולא ידעתי את נפשי
לשאת בקרבי ולהחריש
אם להקריב
אותה אליה.

מה יארע לה?
ומה לי?
ואיך תעמוד במשא?
ואיך אני?

מעבר לקו
עצרתי נשימה
נצרתי אימה
ושבתי לשגר לאוזנה
מלים שלי-שלה
שנשרו לי ממנה –
מלים לחושות
חיוורות
מעמידות פנים.

ובין המילים הייתי
אילמת
נוצרת דריכותי
כמעט עוצרת
נשימה
לבל תסגירני
וחסר לי צוהר
בתוך שבחיה

להתבונן
בבבואות עיניה
ורטט בחדרי לבי
לכאב פעימותיה.

ולא ידעתי אם
קשתי דרכתי לנימיה
ואם דימיתי
מבוכה נאצרת
שמא
אדוות אנחה
משתחררת
ונפשי נתרגשה
ולא ידעתי נפשה.

האם יכלה שלא
למצוא שם את עצמה?
וכשביתרה באזמלות שירה
דק דק בחן
והד קולה רונן
האם בתת עורה
לא בבשרה קראה?

כמעט עשור
נעות היו המסילות
בין שני בתים
נוגעות ומושיטות
יד אל יד

כמעט עשור
היו האדנים
נרכסים ונפרמים
נושקים וניתקים
עוד ועד

כמעט עשור
והוא במלוא קיטור
נבלם
בקצה מסילתו
נועד

כמעט עשור
ומסילתה קצוצה
סוגרת מבוא
ומוצא בית
אחד

כמעט עשור
ומקץ דמעותיה
נתגבהו צלעותיה
לבד